המאוורר הזה מסתובב כבר שעתיים. 

את עוצמת עיניים ומאפשרת לאוויר - 

לקנן לך בעצמות, 

לקונן עלייך.

ברקע הופעה חיה, ואת מתמכרת לתחושה,

מקשיבה לצלילים המהירים ומשתנקת.

זה כאילו שהדם זורם מהר יותר,

והנשימה מאיצה.

כל מה שמסביב לא חשוב,

ואגלי מים מכסים לך את המצח.

את נראית ישנה,

אבל הקיום שלך עירני מאי פעם.

מן כאבים חדים בצלעות,

ברקות, 

בתוך הבטן.

באמצע התקרה - המנורה - 

והיא מסתובבת גם היא, מתעופפת לה בחדר,

מתנפצת לך בתוך הגרון,

כמו שקדים של מרק,

כמו פרצי אהבה שכבר לא יחזרו.

אם הם כאן.

"נסיכת העיר, אני עובר אורח

התשמיעי לי את שירך?

לא אכביד, לא אהיה לטורח..

רק יאיר הבוקר ואלך."

יש לי שם שנתנו לי הוריי ושם משפחה שנתתי אני. יש לי עיניים זהות לשל אבי, ושיער חום שהבהרתי אני. 

בתום חיי אנוח על קני ואתפרק לאבק בתוך ימים ספורים. האין זה סוף אידיאלי לכל מה שהשגתי בחיי, שייפול וישכב למרגלותיי ויהפוך לבלתי מהותי יותר לאיש?

-

יש מקומות שמצאתי ולא זכרתי את שמך, ויש ימים שלמים שעברו בלי שאזכר בך. אני לא נשארת לחכות שאולי תבוא עד אליי, ורק שלא יראו אותי נסחפת למקום רחוק מידי. כל הטירוף כבר התנקז אל הבור במדרכה, אני לא חולמת אותי ואותך. הלילה אפסיק לחשב את התרגיל, לא איכפת לי מתי נצטלב לאותו שביל. אין לסוף הזה שם רומנטי, רק צל מעצבן, מטופש ואפאתי. הכל מתבלבל, אבל לגמרי ברור, אני צריכה להתקפל. אני מרגישה כמו סוד קטן וכמוס, כמו חתול מסורס וכעוס. לא יכולתי לגעת בפנים הקטנות, להבטיח הבטחות משונות, לא יכולתי לאסוף את הדמעות, ולכתוב עליך מילים שקופות ומרגיעות. כשישבת מולי, אדום ועצוב, העליתי חיוך אחד גנוב. רציתי כל כך לומר לך את המילים הארורות, והן היו מדויקות וקצרות. פחדתי. עצמתי עיניים בלי לומר להתראות, בלי לחשוב מה איתי. שרטת אותי. 

"איך פתאום עינייך צוללות אל תוך עיניי - 

וזה עמוק - 

וזה הלילה שנגמר 

ואת איתו. 

איך זה שחר קם

והכאב שבי נדם

בין שמיכותייך,

וכל היום אחלום חלום - 

רק אותך"

-

הטלטלה הרגשית, 

אלוהים,

תיקח אותה. 

מהמורות של רגש, גאות וצורך עז, 

עד השתיקה,

עד הלילה ששורף בעצמות, בתודעה,

עד שאת קמה ליום ריקני ששותה ממך את הכלום,

ואת לבד.

פתאום זה מרגיש כמו בדידות קשה מכרגיל,

והאושר מתכלה כמו שקית ירוקה, 

והשקט נח בעומקים שאי אפשר להגיע.

את יודעת שהחיפוש שלך נמשך,

והרגליים מגרדות. 

הצוואר שלך עוד לח מאדישות שמטפטפת,

והתקווה העמוקה ביותר 

מנסרת את החלום

שעוד נשאר.

כמה פירורים של אחיזת עיניים עוד לא השביעו אף אחד;

נשימה עמוקה נלקחה מתוך הלילה,

נהימות של זאב, אולי חתול, נשמעו אל מרחוק.

האור הצהבהב שנישא עד השמים - התפשט על צווארי.

יש רוח של סודות המתגלים,

הם כבר שדים עם תולעים, ויש חולצות גזורות על המיטה.

שהירח יתעכב,

ושאהיה כל רצוני. 

אין ברכה, או שיש, כשאני כועסת או פגועה. זה סיכוי של אחד לשניים, או אולי כלום בכלום.

אם הייתי אתה, הייתי צועקת ואומרת ולוחשת. אבל אתה חי בשלום, בשקט, וגם הן.

זו הפעם האחרונה, אני משערת, 

לא נתראה יותר.

לא נפגש.

לא נשיק במעגלים, לא נשקר,

לא אכפת לך

אם אכפת לי,

והשמש הגדול עוד ישרוף אותך עד לנים האחרון,

כי הקיץ כבר כאן - 

והסבל ישנו.

-

אלוהי הדברים הקטנים,

אין לך בושה.

איך הפנים האלה לא מחווירות, איך את לא מתעלפת,

איך את לא נזכרת.

אין שנים של אחווה ולא חודשים של טוב.

זה רק הזמן שלא עובר

וצלילים של חצוצרה לא מכוונת, לא משומנת,

כשהסוף כבר 

מתחיל,

והירח נודד,

הנשיכות האלה שנשכת - 

הן על היד שלי

בצבעים עצובים של ירוק ושל כחול

ושל סגול

ושל שחור,

ואם הסוף כל כך צבוע - 

מי בכלל רוצה 

לבד.