כבר זמן מה חושבת על זה. בכל מקום, בכל זמן, בכל סיטואציה.
לנסות לפרוק יצרים דרך כתיבה. לדעתי זה דבר נהדר כשמוצאים את זה לנכון. שהנפש תתרוקן מרעלים ותמצא פורקן משביע רצון.
אז ככה, לא מזמן חברתי הטובה סיימה את השירות שלה והיא כבר לא איתי. לא יותר. היינו בקשר די אינטנסיבי. למזלי היא אדם נפלא.
בבקרים היינו דואגות להשכים אחת את השנייה כדי להתכונן לאוטובוס המוקדם של 6:20. לפעמים היא הייתה מתעוררת מוקדם יותר ומתקשרת אליי להעיר אותי ב5:40 ולפעמים כשרצתה לישון עוד כמה דק' אני הייתי מתעוררת לפניה ומעירה אותה.
היינו נוסעות יחדיו באוטובוסים ומאזינות בשותפות דרך אוזניה אחת בבעלותי. צד אחד לי, צד אחר לה. הייתי נותנת לה לבחור את השירים כי ידעתי כמה היא בררנית בנוגע למוזיקה ולי היה מגוון של שירים בפלייליסט. אפילו שלא היה תמיד נוח לחלוק אוזניות, נהניתי מזה. נהניתי מחברתה. בשירות היינו נוהגות לצאת יחדיו להפסקות עישון ומדברות ופורקות עול וכיוצא בכך. זה עשה לי טוב שהיא הייתה שם. זה הקל עליי כי היא הייתה שם כשאני נכנסתי יותר מאוחר לשירות מאחר שעזבתי את המקום הקודם. אבל לאחר לכתה, זה היכה בי. ידעתי שאתעצב לי מעזיבתה, אבל לא חשבתי שישפיע עליי עד כדי כך. אני זוכרת שניסיתי לשכנע אותה להישאר ואת העובדים שהיו איתה כדי שארוויח איתה עוד זמן. אבל היא לא ממש רצתה בזה, למרות שלא היה אכפת לה להמשיך אילולא הנסיעה המתישה הלוך וחזור. מדובר בזמן רב ומעייף. בצדק. הבנתי אותה. אבל אשקר אם אומר שלא התאכזבתי מההחלטה לעזוב לתמיד. השתדלתי לא לתת למצב לשנות אותי. אבל זה מצא דרך. מאז אני מתקשה לישון בלילות. אני פחות מדברת עם אנשים. שרפתי גשרים. הרסתי קשרים. חתכתי חבלים. אין לי כלכך יחסים עם האנשים שבחוץ. לרוב אני דוגרת בבית. מנסה למצוא נחמה בסדרות טלויזיה קיטשיות שיעלימו את ההרגשה הזאת. שירחיקו ממני את המציאות הכושלת. היום כבר לא בטוח אפילו ללכת לקופיקס אחרי העבודה לשתות כוס בירה ב-5 שקל. מחבלים רודפים אותנו. אבא צייד אותי בשוקר ולהפתעתי אני די משתוקקת להשתמש בו. אפילו חשבתי להתנסות בו על עצמי. להבין את רמת החישמול. לאיזו עוצמה הוא יכול להגיע ועד כמה יכול לנטרל את האוייב. אני מרגישה בודדה היום יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין. אפילו שסובבים אותי אנשים. אפילו שמדברים אליי לפעמים אני פשוט לא שומעת. נאטמת מעט מהיחס הבינאישי. לא רוצה אנשים חדשים בעיניים שלי. אני אוהבת את הישן, הטוב והמוכר. עכשיו לוחצים עליי לגשת ל''יום השתלמות'' שנוגע על המצב הפגום של האירועים הביטחוניים שקרו לאחרונה. אני לא רוצה. אבל הם מכריחים. הם כמו אבא כשאני שונאת אותו על שמכריח אותי בתוקף לעשות דברים שאיני רוצה לעשות גם כשאני מספיק גדולה בשביל לגדל משפחה משל עצמי. החינוך הזה פגע בי. היחסים שלי הוריי לא תורם בכלל. אני נוטלת כדורים נוגדי דיכאון ומפללת שיהרגו אותי. אני מעשנת המון לאחרונה. מסיימת קופסה אחרי קופסה. גם התחלתי לשתות לא מעט. כמעט נכנסתי להיריון באחד הפעמים. לא התנגדתי לרעיון שיהיה לי ילד. האומנם נלחצתי כשידעתי שיש לזה סיכוי גבוה, אבל לא קיוויתי לו. התייעצתי עם עמיתיי לעבודה בקשר לזה וקניתי ערכה לבדיקת הריון. יצא שלילי. תמיד אמרתי לאבי שלא יראה ממני נכדים. ואולי אני עקרה בכלל. אני לא יודעת מה לעשות בשלב הזה עם החיים שלי. התקרבתי קצת לערבים בעבודה. יש לי למעשה חברה ערביה שמלמדת אותי את השפה ואני מלמדת אותה את שפתי. אפילו ראיתי בה משהו נחשק. אני דו, אי אפשר לצפות ממני להרבה. אני מרגישה בתקופה קודרת שהולכת ליפול עליי בזמן הקרוב. יותר מעכשיו. נכנסים לחורף באופן רישמי אוטוטו. והלילות הקרים שאליהם לא התגעגעתי בכלל הולכים למוטט אותי. לכדורים לא תהיה השפעה יותר. כנראה אעזר גם באלכוהול. ספק אם בשביל להתחמם, ספק אם בשביל להמנע מהתמודדויות אישיות וקונפליקטים לא פתורים. מרגישה כמו בלגן. חורבן. אדם מחורבן. הייתי רוצה לתקן את עצמי כמו מכשיר מקולקל ששולחים למעבדה ולאחר כמה בדיקות ותיכנותים הוא חוזר כמו חדש. בני אדם מקולקלים כמוני מנסים רק למצוא קיצורי דרך בחיים. גם בגלל שעצלותם כבדה מהם וגם בגלל שהם מאסו. בהכל. בכולם. והם רק רוצים שקט נפשי. לגמור עם העולם. להיפרד בדרך שמיוחסת רק למלודרמטיים. אני חושבת על עצמי שאני יכולה להיות נורא ילדותית מצד אחד ונורא בוגרת מצד שני. מרגישה דפוקה בעיקר. אני יודעת שאם אומר את זה למישהו הוא יגיד לי משהו שאני רוצה לשמוע או משהו שכבר שמעתי בעבר ואני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לשנן שוב את אותם משפטים חסרי תוכן כדי לעזור לעצמי. אם אעזור לעצמי זה לא יהיה ככה. זה יהיה חייב להיות בתוקפנות. בכפייה. בכוח. נגד עצמי. להציל את עצמי מעצמי. מההרס העצמי הטמון בי כבר שנים. מהדיכאון הקליני שתוקף אותי. מהמאניה דיפרסיה שמקננת בי. מהאשמה עצמית שאוכלת אותי מבפנים. אני לא מרגישה שלמה עם עצמי. לא עם הגוף שלי ולא עם מי שאני. אני רוצה לדעת הכל על הכל ועם זאת לא לדעת דבר. לחיות בבועה שלי הרחק מכולם ובמקביל לחיות אותם על בשרי. לשתוק ולא להשמיע ציוץ ולצעוק חזק עד שמיתרי הקול יכאבו ויגרמו לצרידות. אני אדם נורא אמביוולנטי. אני יכולה לאהוב ולשנוא באותה מידה. אני בעיקר הרסנית כלפי עצמי. מזניחה את עצמי. אני רוצה ולא רוצה חבר. אני רוצה ולא רוצה להתאהב ולאהוב. אני רוצה ולא רוצה להיות מאושרת. אני רוצה ולא רוצה לחיות. אני מכירה בדיכאון כסם הכי חזק שאי פעם לקחתי. מוצאת את עצמי משתוקקת לו. נכנסת למוד דרך שירים ומשרה על עצמי אווירה כאובה. מפעילה שיר עצוב ולאט אני מסתגרת מכם. עוטפת את עצמי בעצבות. לפעמים מגוונת בדמעות כשממש נכנסתי לזון. זה כמו מזרק לווריד. וההשפעה..מרתקת. לא יודעת ממנה שובע עד שמשהו מושך אותי חזרה לריאליסטיות. אם הייתי יכולה הייתי מרחפת. הרחק מאדמת בני האדם. הרחק לעבר מאדים או מארס. על כל כוכב אחר בעצם. לא הייתי מתנגדת להתקרב לשמש. להישרף מקצוותיה הבוערות. להרגיש בעור החרוך ובבשר המתקלף ומתקשה. הדם שמתאדה. העיניים שמתכווצות מלהיטות החום. ריח השיער השרוף. מתה על זה.
עייפתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
