חיים משל עצמי

מתחילים להריח את הסוף, עוד כמה חודשים עוברים לחטיבה... עד עכשיו הרגשנו כל כך גדולים, ממש מנהלים קטנים... עוד מעט הופכים שוב לקטנים, לחדשים, כבר לא הולכים ברגל לבית הספר, כבר לא מסיימים בשתיים כל יום וכבר לא מכירים את כל המורים...בשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי הרגשתי מלכה..לא, לא בכיתה ממנה הייתי נעדרת רוב הזמן (אז עדיין לא היה את מושג ההברזה...) את מרבית השעות מצאתי עצמי  עם מורה מדהימה של כיתות א', גוזרת, מדביקה, כותבת ומורה קטנה. היינו חוגגות פעם בחודש לפחות בת מצווה לאחת הבנות באולמות, מסעדות וגם סיורי למידה אצל המחוננות... מסיבת הסיום התקרבה וההנהלה שכרה בימאית ידועה. זו תבחן, תלמד ותכין אותו לעמוד מול ההורים בהצגה הסופית. ניגשתי בחשש למיני אודישן שעשתה היות והמחנכת ישבה לצידה.(מסתבר שגם אז הייתי דעתנית לא קטנה וכשהתנגשו דעותינו הייתי בורחת למורה המקסימה של כיתה א', מתרצת שהיא זקוקה לעזרה.) את האודישן עברתי בהצלחה גדולה וקיבלתי תפקיד לא קטן. חזרות על חזרות והנשמה בעננים כאילו מצאה מה שחיפשה שנים. באחד הבקרים תפסה אותי המחנכת לשיחה והודיעה בתרועה מול כל הכיתה כי לא אשתתף בהצגה היות וגם ככה לא יצא ממני דבר. ילדה קטנה, עומדת בכניסה לכיתה ומנסה להבין את פשר ההודעה, משפילה מבט לרצפה ורואה בזווית העין את חיוכי ההצלחה והקנאה. יצאתי מהכיתה בבושה והדמעות החלו לזלוג בלי הפסקה. בדרך לחצר נתקלתי בבימאית ההצגה שבאה לעוד חזרה, חיבוק הדוב ששלחה השכיח הכל לשניה. בגרון חנוק מדמעות סיפרתי לה את אשר אירע והיא במחי יד אמרה: "אם את לא מציגה לא תהיה הצגה" הרגשתי פתאום כל כך חשובה, האמרה הכה פשוטה העצימה אותי בשניה. חזרנו לכיתה יחדיו והיא יצאה עם המחנכת לשיחה, כשחזרו אחת הייתה מאושרת עד הגג והשנייה עם פרצוף תשעה באב, הרגשתי בלב ניצחון קטן. הזמן עבר והגענו לערב המיוחל מתלבשות, מתאפרות, נגיעות אחרונות בתפאורה והכל מוכן. ההורים נכנסו התיישבו ואנחנו מאחורי הקלעים מלאות חששות. והנה עוד רגע הגיע הרגע שלי לעלות, אבל אוי, אבוי השחקנית על הבמה שכחה עוד משפט ונתקעה עם היד בפריז. עליתי בסערה לבמה ומחיאות הכפיים לא פסקו לשנייה,עוד שיר, עוד משפט והמחזה נגמר. בתרועות ירדנו מהבמה ומחמאות ללא הרף נזרקו לחלל. אושר, אושר גדול הציף אותי, הרגשה של ניצחון והצלחה. ובין הורדת האיפור להחלפת הבגדים וחלוקת המתנות פגשתי בה שוב, מלאך שנשלח לתת זריקת עידוד והרגשה של שווה לפני החטיבה. היא חיבקה אותי בחיבוק דוב ענק וסגרה עם הוריי על עוד הצגה. לבמה לצערי לא חזרתי עוד מספר רב של פעמים אבל הפעם כי אני בחרתי ולא אחר.

הכל התחיל כל כך יפה עד ש...

*מזהירה מראש! לא לבעלי לב חלש...

עוד מעט חגיגות יומלדת 18, 

ההתרגשות הייתה בשיאה - סוף סוף כניסה לעולם המבוגרים באופן רשמי,

בנתיים החופש הגדול האחרון שהתקצר לו בחודש בגלל ההכנות לשירות לאומי... 

קורס חובשים שהתקיים במשך חודש בו הכינו אותנו לטיפול הרפואי שנגיש. 

פיגועים היו כדבר שבשגרה אז ולא הפסיקו להכין אותנו למקרי אר"ן (אירוע רב נפגעים). 

עלינו לאמבולנסים, חלקנו לראשונה, חלקנו לאחר שחלקו מספר שנים בהתנדבות. 

כל מקרה הפך להתרגשות גדולה שטמן בחובו למידה לא קטנה. 

היינו יושבים בחדר של בנות השירות בין לבין, חולקים  ומשווים סיפורים וחוויות. 

אחד הימים התחיל שקט כל כך, 

קצת התאכזבנו שלא היו קריאות אבל החלטנו לנצל את השמש בחוץ, 

פרסנו כיסאות והתיישבנו להתחמם בשמש, הזמן עבר ועוד מעט המשמרת מסתיימת, 

תכננו לצאת כולם יחד (- מה שבד"כ לא היה מתאפשר) והמשכנו לצחוק בשמש הקופחת. 

כמה רגעים אח"כ, קול צופר זועק ברחבי התחנה, נשמע כמו סירנה שנתקעה, 

כמה שברירי שניה שלא הבנו מה קורה ואז ראינו את כל הנהגים רצים לאמבולנס 

ובכריזה מוכרז "אר"ן , אר"ן, אר"ן" 

רצנו לאמבולנסים ואז הגיע הדיווח: "פיגוע בצומת הגבעה הצרפתית" 

כמות האדרנלין שזורמת בגוף באותם רגעים, 

הבלבול, ההרגשה ששכחת הכל, ההלם מפיגוע והחשש שאתה מכיר מישהו שעמד שם, הכל צף, מתבלבל 

ואתה, אתה צריך לכנס את עצמך ולהבין איך אתה הולך לטפל באנשים. 

למרות שהנסיעה לא ארוכה, הייתה נראית כנצח עם כל התחושות שאפפו באותן רגעים. 

הגענו, משטרה, זק"א, כיבוי, והרבה רעש. 

התחלתי לרוץ ולנסות להבין מה לעשות, זה לא נראה כמו התירגולים בכלל, 

ואני, אני פחות מחודש על האמבולנסים. 

פתאום אחד ממתנדבי זק"א זועק לעברי: "ילדה, תסתכלי על מה את דורכת..." 

הסתכלתי לעבר הכביש ולא האמנתי לכל מה שקורה מסביבי, פתאום קפאתי במקום, 

נכנסתי לתוך בועה שומעת לא שומעת את כל הצעקות מסביב ומתחילה לסרוק את הסביבה ב360 מעלות. 

חלקי אדם פנימיים מכסים את הכביש, על מעקה הבטיחות חייל הרוג, 

וראשה של המחבלת עוד עטוף בכפייה ומתגלגל על הכביש. 

שניות ומראות שנצרבו בראש בדיוק כמו הריח שהתנוסס באוויר. 

הרגשתי מישהו שתופס אותי, זה היה יוסי, אחד המתנדבים הצעירים אך הוותיקים שהמשיך להתנדב לפני גיוס. 

הוא היה המלאך שלי באותם רגעים, 

הוא תפס אותי, לקח אותי הצידה חיבק אותי ונתן לי כמה שניות להירגע מהמראות המזעזעים. 

המשכנו ביחד לטפל באותם פצועים שנשארו. 

התפצלנו חזרה לאמבולנסים וחזרנו לתחנה, 

הריח, המראות, התחושות כולם עלו כמו סרט שנתקע וממאן להמשיך. 

הנהג, שהיה מתורגל לא פעם באירועים מסוג זה, זרק לאוויר בציניות ובהומור השחור שאתה חייב לסגל לעצמך,

 "אולי נלך לאכול שוורמאה" באותם רגעים הזדעזעתי כל כך, 

אבל אז חנינו בתחנה וכאילו לא ארע דבר, כולם יושבים מדברים בכמה משפטים על מה שהיה, אמבולנסים נשלחים לקריאות ואלו שסיימו מתפזרים לביתם. 

ואני, אני לא מבינה איך הכל חזר בשניה לשגרה. 

בלבול וחרדה ליוו אותי לתחנת האוטובוס, 

עליתי הביתה, המומה ומבולבלת, הבגדים, המדים, הנעליים כולם נזרקו לפח, 

כמו רוצה לזרוק את היום כלא היה ונכנסתי לאמבטיה ארוכה, מנסה להתנקות ממה שהיה...