Rivendell

כבר שנים הוא מלווה אותי. הפחד התהומי כל כך מכל שהגוף אינו תקין.

מהיום שנולדתי גופי היה פגום. בעצם, עוד לפני כן- כאשר בדיקת מי השפיר הראתה שככל הנראה לא אשרוד עד גיל ההתבגרות. הפכתי מתא לצבר תאים בידיעה שלא אשרוד את העולם הזה, וגדלתי לאיברים ומערכות בידיעה שכל הצמיחה הזו היא זמנית. נולדתי קטנה מידי, שברירית ואדמונית. וכאשר חיבקו אותי בשמיכה חמה לחשו לבאי החדר, כאילו שאני מסוגלת להבין- שהיציאה מבית החולים תהיה מאוחר מהמצופה. 

מחטים מחטים, ריחוקים ריחוקים ויצאתי. ומרוב פחד, שלא אשרוד, גדלתי וגדלתי. עד אשר כל מה שהיה לא בסדר בתוכי הייתה הנפש הפגועה, מכל האצבעות המופנות והלחשושים. ואט ואט, עם האמונה ההולכת וגדלה שאכן משהו לא בסדר- כל אותן מערכות שעמלתי כה קשה לבנותן ולשרוד בעזרתן החלו לקרוס. חודשים שלקח לי לבנות אמון באיברים של עצמי, שם בעמקי הבטן ההריונית. והנה, הם מאכזבים אחד אחד. פעם הראש, פעם הרגליים, פעם הידיים, פעם הלב. לא היו איברים רבים שלא אכזבו אותי בשנים האחרונות. הבדיחה הקבועה היא שאני זקנה בגוף אישה צעירה, ולעיתים, בסתר ליבי, אני מרגישה שימיי ספורים. שהרופאים צדקו, ולא אשרוד עד גיל מאוחר. עובדה, האיברים מכזיבים בזה אחר זה. מעולם לא תכננתי תוכניות אשר יועדו להתממש אחרי גיל 30. מעולם לא חשבתי שיהיו לי נכדים, ובשנים האחרונות גם ילדים לא נראים כמטרה בטווח היד. ולמרות כל זאת, איני חיה כל יום כאילו הוא יומי האחרון. הייתי מצפה מעצמי להנות מכל רגע, להרגיש כל נשימה ולהודות על כל עלה שיצא לי לראות. ועם זאת, איני חיה עכשיו אלא בעוד כמה שנים- מבצעת הכל עבור עוד כמה שנים. והאמת המרה היא, שהכה בי הפחד. הכה בי הפחד שלעולם לא אזכה לראות את "עוד כמה שנים", ושבזבזתי את חיי לריק. הלוואי והייתי יודעת איך לתעל את הפחד למקום של עשייה נכונה.