לפני מספר ימים שודר בערוץ 2 תחקיר על הדיור הציבורי. הבטתי אז בעיניהם של אותם האנשים שפונו מבתיהם וליבי הצתמק בי, חשתי תחושת ריקנות שכמותה לא חשבתי שאחוש עוד אלא אם כן אגיע איי פעם, חס וחלילה, לאותו המצב. המשכתי בחיי. כשמוס שלח לי את ההודעה הבוקר, האינסטינקט שלי אמר לי לנסוע עד אליו ולפנק את פניו בדלי של מים קרים. "איך, למען השם" חשבתי לעצמי "המניוק הקטן מעז לעבוד עליי". כשנשלח אליי בווטסאפ הקישור לבלוג הראשי של ישראבלוג, ליבי נשבר לרסיסים. החזקתי לבן זוגי את היד ושנינו ישבנו לנו כך כשעה-שעתיים, ללא מילים. הכרנו כאן, בין דפי האתר הזה. שנים שאנחנו יחד, מעבירים את החיים למילים וחזרה למציאות. והנה, בים בהיר אחד- המקום הזה עומד להסגר. אותה התחושה, המוכרת מידי, החלה להזדחל לליבי בשנית. תחושה של הומלסיות כואבת. תחושה שמרגישים רק כאשר מוציאים אותך מהבית.
לאחר התאוששות קלה החלטתי לעבור ולגבות את קטעיי הישנים. שלושה בלוגים עיקריים, היו לי כאן בישראבלוג. שלושה בלוגים בהם העברתי 8 שנים מחיי ובזכותם הכרתי את האנשים החשובים לי ביותר. ההחלטה בליבי אמרה שרק הבלוג הזה יועבר לקובץ הוורד הידוע לשמצה, שכן שמונה שנים של כתיבה יתפסו, ככל הנראה, יותר כוננים משאוכל לשלם עליהם. והנה בכל פוסט שאני מעבירה לדף הלבן אני מרגישה תחושת החמצה, עד אשר נופלת ההבנה כי לא למילותיי הסתמיות אתגעגע- אלא לאנשים אשר צפו בהן והונעו מהן. והנה, חולף לו הפוסט שבו החבר הראשון שלי הגיב בלי שידע בכלל שזו אני רק בבלוג אחר. והפוסט בו הכרתי את ליאור, שתמיד ידע להזכיר לי את הגישה הנקיה והפשוטה לחיים. והנה, בפוסט הזה ממש- הכרתי את טל. שאדם כנה, חם ויצירתי ממנו לא פגשתי מזה זמן רב. האדם היחיד שהכרתי שכל שגיאת כתיב שלו רק מייפה את הטקסט. והופה! כאן הכרתי את אדון אייתוללה, שמהווה עד היום את האתגר המנטאלי הכי גדול שיכלתי לאחל לעצמי. ואת "מקום לדאגה", ואת "דידי" ואת הדוקטור...ורגע, לאן כולכם הולכים? לאן נעבור? האם נשאר כאן? האם נפתח מקום משלנו שבו אנשים יוכלו להיות עצמם? שהרי "תפוז" מכבדים רק כותבים עם שם, ו"בלוגר" הוא זנות אחת גדולה...וכל המשפחה שלי, האמיתית, היא מכאן!
אז נכון- פרו אנה, סקס וחסויות החלו להשתלט על דפי האתר הזה. אבל כותבים אמיתיים, חברים אמיתיים, משפחה אמיתית- לא פוגשים בשום פלטפורמה אחרת. יאמרו את זה 40 החברים לערך שנמצאים בפייסבוקי שהקרבה בינינו לא השתנתה מעולם, גם לא עם כל תלאות החיים- רק כי משהו חזק יותר מאיתנו חיבר בינינו. רק כי המילים היו הקסם ששמר אותנו בחיים גם כשהמגדל הגבוה הקרוב נראה כל כך מפתה. שכל יום ויום בבית הספר היה עובר עם הידיעה שבחופשה הבאה- דלתות עזריאלי יפתחו ויחברו בינינו מכל קצוות הארץ שוב. ומשהו בתוכי תמיד קיווה, שגם ילדיי או בנות דודיי או אחייניותיי יוכלו להעביר את רגעי המצוקה שלהם/ן במקום היחיד שבו ניתן להרפא, לגדול ולצמחוק. בדרך היחידה שאני מכירה שרק מגדילה נפשות אנשים ולא גם מסכנת אותן- והיא הכתיבה. הכתיבה האמיתית, הכנה והטהורה שיש על דפי האתר הזה.
"להציל את ישראבלוג" היא סיסמא ריקה מתוכן עבור כל נון-בלוגר וכל מנהל שמביט רק על מספרים, והיא כל העולם עבור הכותבים שכאן. "להציל את ישראבלוג" פירושו, כפשוטו- להציל את הכותבים מגורל אבוד של דרי רחוב. אך יש דברים גדולים מאיתנו, כוחות גדולים שהדפים הללו היוו מפלט נדיר לאנשים המנסים להתמודד איתם. כסף, כוח, "השתלמות" של השקעות...הכל הבל הבלים לעומת עשרות אנשים שמצאו טעם לחיים. ניסינו להתמודד מול התאגידים, מול המשמעות היחידה שהעניקו לחיינו- הכסף, ולנסות למצוא כיוון אחר. קרוב יותר, אמיתי יותר, טהור יותר.
אל תתנו להם לנצח.
אל תתנו.
ואם יהיו אלו מילותיי האחרונות בבלוג זה והאתר זה בכלל, אז יהיו הן כדלקמן:
"במקום בו ישמידו מילים, תושמד האנושיות".
ואתם יודעים על מה נאמר משפט דומה מאוד, לפני לא יותר מידי שנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne