Rivendell
|
 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2014
כומתות סגולות.
לא יהיה יום שבו לא אזכור את הערב ההוא שבו חזרת הביתה. הצפורניים היו כסוסות, העיניים עוטרו בשקיות שחורות וכשחיברת אותי הבטת בי והעברת, באיזה כוח קוסמי, את כל מה שלא יכלה להגיד בשתיקה. לא יהיה יום שבו לא אזכור את הטלפון, זה שבו צעקו עלינו מהצד השני ושאלו מדוע אתה נפקד ואיך העזת לברוח הביתה אחרי הלוויה. אמא שלך הביטה בך ולא האמינה שלא סיפרת לה- ואתה מצדך נשברת והתחלת לבכות.
הם צעקו עליה בטלפון, אמרו שכל מה שרצית הוא שיצלמו אותך לשער העיתון. כאילו לא הכירו אותך, כאילו לא סחבת כל אחד ואחד מהם על הגב בהכשרה הקרבית אי שם במעמקי המדבר. ואתה, אתה רק רצית להפרד בשקט. הגעת כמה שעות אחרי כולם ונשכבת על החברים שלך- קבר אחרי קבר, ובכית בכי תמרורים על האחים שלא יחזרו. על האחים שלך שניסית להציל בכל מחיר, אך יש דברים שחוסמי עורקים לא יכולים לעשות.
הבאת את הגיטרה לבית הקברות. רצית לשיר להם שירים שכתבתם יחד, לספר על הבית החדש שכתבת בראש באוטובוס בדרך חזרה הביתה. אבל כשרגליך פנו מהקבר שברת אותה לרסיסים- כי מי הטעם בכלל בגיטרה כשאי אפשר לנגן עם מי שאוהבים?
אני זוכרת את השוטרים הצבאיים, את בית המשפט. איך האנשים שהעריצו אותך עד לאותו הרגע אמרו שאתה חתיכת נבלה, ואנחנו התאפקנו לצרוח שחובש שלא הצליח להציל תשעה מחבריו הוא לא נבלה אלא כלי שבור. סתמנו את פינו גם כאשר שחררו אותך טרם הזמן, עם אות קלון על המצח. רק שבועות בודדים לפני, ככה. כדי שלעולם לא תפסיק להרגיש כשלון.
גם כשעבר הזמן והחזרת לעצמך את החיוך עם דבק לא יעיל במיוחד, היו דברים שלא השתנו. כל שנה, כמה ימים לפני היום הזה- השקיות השחורות חוזרות והציפורניים נכססות. אתה מתכנס בתוך עצמך ואני רק רואה בך את הילד ההוא ששב הביתה, עם הכומתה הסגולה. ואת המבט ההוא, החודר, שהעניק לי- זה שהודיע לי חגיגית שלא יהיה ילד יותר לעולם.
***
אלוהים, כמה שפחדתי לפרסם את זה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
