Rivendell
|
כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מאי 2014
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2014
חיבוקים. אני מחבקת את כולם רק כשהם הולכים. מאז ומתמיד זה היה כך. אולי כי בשנים האחרונות אני מפחדת ממגע מאנשים שאינם קרובים אליי, אולי כי איני מרגישה בנוח בעורי שלי. אני מכה את כל מי שמעצבן אותי. זה דיי פשוט, רוב חבריי הם בנים. אני מתקשרת בשפתם במיומנות מושלמת, מתנסחת ביהירות צינית ומתנשאת, מכירה את כל הבדיחות שמקומן מתחת לחגורה. בתור בוקר טוב אני מעניקה כאפה קטנה, בתור געגוע אני מעניקה מכה על הכתף. כשהנוכחות חסרה לי, אני מעניקה בדיחה צינית ועסיסית. הם באים בריצה.
אני מחבקת את כולם רק כשהם הולכים. מרגישה את החיבוק, החום, האהבה. את כל מה שהתקשיתי להעביר במילים. אולי גם את כל מה שהם. והחיבוקים הללו, של הפרידה, כואבים יותר מכל מכה שאי פעם החטפתי. החיבוקים הללו שמרגישים כמו נצח, כאשר חום נמס אל חום ורגש נתקל בגעגוע. ויש איזה פחד כזה, שלא נתראה עוד לעולם. גם אם הולכים רק לקצת, גם אם הסמל הירוק בפלאפון לא יפסיק לקפוץ. כי יש משהו במבט, ובחיוך שאי אפשר להחליף. סוג של תקשורת שרק לאחרונה עם האנשים הקרובים לי ביותר התחלתי לפתח.
אני מחבקת את כולם רק כשהם הולכים- ולאחרונה חיבקתי יותר מידי. כולם הולכים, כולם עוזבים, כולם מתחילים מחדש. ואולי זו רק אני שהתחלתי מחדש אחרי שהכל הפך לכולם לישן, ואולי זו העובדה שמעולם לא היו לי חברים בגילי, בשלב החיים שלי. לפחות לא בעולם הפיזי, המוחשי. אני מחבקת יותר מידי לאחרונה, ולאחר שנגמר החיבוק כל מה שברצוני לעשות הוא לרוץ, לחבק, ולא לעזוב לעולם. לשכנע אותם להשאר איתי בהתחלה החדשה שלי. וכשגבם מתרחק, כשחום גופם כבר לא עוטף אותי ומערסל- אני שואלת עצמי בשקט...מדוע אני מחבקת רק כשהם הולכים? מדוע?
| |
|