 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2014
ואת החכמה להבדיל בניהם
הוא נסע להודו כדי למצוא את עצמו, ובין פניה לפניה מצא אותי. זה היה מן אבסורד שלא יכלתי לחלום עליו בחלומותיי הפרועים ביותר, ואם לא היה צובט אותי מליון פעמים הייתי ממשיכה להאמין שמדובר בחלום צלול.
הכל התחיל בפינת הרחוב בדלהי, שם ביקש ממכשף זקן לרשום על פיסת נייר כישוף לאושר. הוא מלמל משהו על כך שמילים הן הקסם האמיתי, יוצרות תודעה שיוצרת מציאות. הוא אמר כי כתב "אושר" על פתק קטן עם שוליים אדומים והניח בתוכו פרח מיובש. המטבע שהוציא מכיסו פינה מקום שהתאים במדוייק לפתק, והוא המשיך בדרכו. המשיך בדרכו.
בפסגות ההרים הוא ראה את פניי, כך טען. את שפתיי בפרחים האדומים, את שמלתי בכרי הדשא, את עורי בפסגות המושלגות ואת שיערי החום בשורשי העצים החשופים. וכשנחת מחלומו וידע כי זהו הזמן, וכי אין טעם בעיקופים עוד. הוא ירד במורד המדרגות אל המרתף בעודנו החזקנו ידיים במעגל, ממלמלים את תפילת השלווה. "ואת החכמה להבדיל בניהם" הוא השלים יחד איתנו, והצטרף.
כשעיני ועיניו נפגשו ידענו שהכרנו עוד מפעם. לא ברור היה מהיכן, אם מהעבר או מהעתיד. הייתה מן תחושת סחרור, ערבוביה שכזו- בין הנכון, הצודק לבין האסור והמעציב. ומחשבות עברו בלי מילים ועובדות בלי שאלה, ואיש כאילו לא שם לב שעולמות מתמזגים תחת כל מעטה השתיקה. חודשים העברנו כך, בריקוד סביב ההחלמה והרצון לחיות. והמוות, המוות תמיד חיכה מעבר לפינה.
הערב שבו נשבר ושב להידק את הגומיה סביב זרועו היה הערב בו רצתי בגשם אל עבר המקלט הטחוב. ורידי זעקו ברצונם להצטרף אל החומר, והדם שזרם בהם זעק ברצונו להצטרף אליו. הד כפות רגליי הפוסעות מטה מטה במדרגות בישר רעות, והנה נגלה לעברי החדר הריק בו יושבים הכסאות במעגל.
זעקתי את נשמתי אל עבר הקירות, ולהפתעתי הם בחרו לענות לי. היה זה קולי שהדהד שם בין הפינות, שואל "מדוע?". ומבין המילה החוזרת נשמע לפתע קולו העונה לי במסורה.
"ומדוע בחרת להיות אני?" הוא שאל, ודמעותיי זלגו בחוסר אונים. "את בחרת בי, בדיוק כשם שאני בחרתי בך. את בחרת בי להיות לך למגן, לחוסר האונים שלך, להתחלתך המחודשת. את יודעת על מה אני מדבר, את יודעת" הוא אמר, ואני חיפשתי את צלמו בצללים ללא הצלחה.
הפכתי כל פינה בחדר בעוד קולו הולך ומתגבר, ממלא את תודעתי בכאב ובכל אותן חוויות שניסיתי להוקיע מתוכי. "את היית זו שברחה, ששיקרה, שחתכה, שצבעה בקו אדום את כל אותם האנשים שהקריבו עצמם כדי לעזור לה. את היית זו שהלכה לקצה השני של העולם כדי למצוא את עצמה הכי רחוק מעצמה, זו ששרפה את ביתה לאפ-" "לא!" קטעתי אותו, "אני הייתי זו שטפחה וחיבקה, זו שתפרה חיוכים באמת כואבת"
"והרי, מה ההבדל בין השניים?" אמר קולו שנשמע כעת מעמקי ראשי, "מה ההבדל בין האישה שתיארתי לבינך? מה ההבדל...ביני לבינך?"- "שאתה תמצית הרוע, תמצית הפחדנות, והרי שאני תמצית המאבק נגד כל אלו!" צרחתי, והתקפלתח בעצמי בפינת החדר.
גבי הונח הקיר אך ידיו הרגישו כאילו מחבקות אותי מאחור. הן היו צמיגיות, לחות ודביקות והרגישו כאילו צבא נחשים מרכיב אותן במקום אצבעות. "אנחנו היינו בהודו" מלמל הקול ללא הגוף באוזני, "אנחנו היינו בדלהי וקיבלנו אושר על פתק. זוכרת? הוא כאן בכיסך". ידי נשלחו אל הכיס בהיסוס ונגעו בפתק המקופל. כאשר פתחתי אותו נפל מתוכו פרח מת שגופתו שומרה, עד אשר פגע ברצפה והתנפץ לרסיסים.
"אני הייתי בהודו..." מלמלתי ועיני נפערו בפתח, "אני הייתי בהודו ולא אתה!" צעקתי, "טעות בידייך" אמר הקול, "אנחנו היינו בהודו, אנחנו. אני ואת, האור והחושך. המחלה וההחלמה. אנחנו היינו בהודו וחיפשנו את האושר, אנחנו היינו בהודו וקיבלנו פתק שבו לא נכתב "אושר" ". הבטתי בפתק בשנית והרי שבו היתה מילה מוכרת, כתובה באותיות לא מוכרות. "אמונה" נכתב שם.
"ואת החכמה להבדיל בניהם" הוא מלמל, אני מלמלתי, ולפתע נשאב לאחור במערבולת והלך לעולמים. הוא השאיר אותי שם, בפינה הנמוכה ביותר במגדל החיים- עם כוח הבחירה בידיי, וזרעים של פרח אושר מכורבלים באדמת אמונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
