השפתון, השפתון תמיד בכיס הקטן של התיק. כבר חמישה ימים שהשפתיים יבשות וסדוקות, כבר חמישה ימים שלא הייתי ליד ציוויליזציה בכדי לאתר לעצמי שפתון ראוי. העברתי את כל עולמי בין תיק העבודה לתיק הבית, זה שבתוכו אני שמה את כל הדברים להם אני קוראת אני והולכת עם עצמי ממקום למקום. השפתון, מעולם לא היה חלק ממני. לכן לא עבר לתיק השני, ככל הנראה לעולם גם לא יעבור. אבל עכשיו חזרתי לחדר שבו יש לי מיטה לנוח ושם התיק המפואר, המבריק, השקרי- ובתוכו אמור להיות השפתון בו חשקה נפש בחמשת הימים האחרונים. יד נשלחת בהיסוס לעבר הכיס הקטן, ועוברת ישירות לתחתית התיק. לצד חול מהים, זרדים מהיער ועובש מטיפות השמיים אני מוצאת גם מעט חפצים שרוטים, אך ולו לא אחד מהם נחות לי כרגע. אני הופכת את התיק, שופכת את עצמי על המיטה הרעועה ההיא. החול נופל, הזרדים מתנפצים, העובש נשאר במקומו. ולא, לא נופל השפתון. והסדקים רק הולכים ומתרחבים, הולכים ומדממים. יד נשלחת בטעות אל עבר הכיס הקטן. הוא היה שם כל הזמן, ירקרק וביישן. דברים תמיד נמצאים במקומם הטבעי, גם אם לא מצאנו אותם מלכתחילה. אבל האבק, הזרדים ודמעות השמיים- הם כבר לא יחזרו למקומם.
(תמונה: Chiara Bautista עוצרת הנשימה)
