Rivendell
|
 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2015
מכתבים לרואה ואינו נראה
הדואר מגיע לתיבת הדואר שלנו בכל יום בין השעות תשע לעשר. לא, סבורה אני כי אין טעות במשפט שאמרתי עכשיו, על אף שההגיון הבריא יצווח כי אין כל תרחיש אפשרי בעולם לפיו הדואר מגיע בעצמו. ארבתי לא פעם לדוור, עוד משחר ילדותי. מצאתי את עצמי יושבת על אדן החלון ומחכה לו שעות רבות. תחילה הייתי מביטה על כל הרחוב, אולם לאחר שפעם אחת אחרי בהיה ממשוכת הסטתי את עיני וראיתי את תיבת הדואר מלאה כאילו מעצמה- מנעתי מעצמי להזיז את עיני ממנה כל עוד אני יושבת על אדן החלון.
"שוב הדוור לא צלצל ושם הודעה על דואר רשום, סימן שאנחנו לא בבית למרות ששכבתי חולה במיטה עם חום כבר שבוע" רטנה אימי השבוע. לקחתי את ההודעה והלכתי בפעם המי יודע כמה אל סניף הדואר הצפוף שלנו, זה שרק בו השכונה המעורבת שלנו נדמית כאילו מגשרת על פעריה. עיניהם של זקנים רוסים שאינם יודעים שפה נוספת נפגשות בעייפות ותשישות עם עיני מוסלמיות המכוסות מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה כמוות, מתקשרות ללא מילים על עצבות וחוסר יעילות. יש במקום הזה קסם, ויחד עם זאת כאב- תחושה שלא משנה מי אתה, הוצאת מגבולות המפה. הרחובות המובילים לסניף הדואר הישן לא חודשו מזה שנים, והאספלט השבור מכשיל לתוכו אנשים פעם אחר פעם.
תהיתי באותה שעה של המתנה על זהותו של הדוור האלמוני. הרי היה זה הוא שהכניס לתיבת הדואר שלי את מכתב הקבלה לבית הספר היסודי, וגם מכתב הקבלה לתיכון. היה זה הוא שדחס בכוח את מכתב הצו הראשון הגדול והכבד, וגם זה שדחק את מכתבי המיונים למסלולים השונים עד שהגיע מכתב הקבלה המיוחל למסלול שכה רציתי. הוא היה זה שהוביל את מכתב אישור הזכאות לבגרות ממשרד החינוך, ואת טפסי ביטוח הפנסיה מהעבודה הראשונה והשניה. הוא היה גם זה שהכניס, אולי בעצב, את מכתבי סיום העבודה- ואולי בשמחה את מכתבי הקבלה לאקדמיה.
ואולי לדוור לא איכפת, אולי הוא בכלל לא אדם אחד אלא כמה. אך אם היה דמות אחרת בכל אותם הימים- כיצד ידע תמיד לחמוק מבין עיני החטטניות? הוא הרי יודע, הדוור- על שגרת יומם של כל הדיירים. על הציפורים שמעולם לא הולכות לישון, כי הלילה הוא זמן מושלם לחגוג עם עטלפים. על שטיפת המדרגות ביום שני שמשאירה ריח של פרחים לכל השבוע, על החוביזות והפרגים שמעטרים את כל שדות הבור הפראיים בין הבתים. אולי הוא מסתובב עם חמציץ בין שפתיו, עושה מחקר אנתרופולוגי ארוך ימים ורושם את קורותיו של הרואה ואינו נראה בעולם האזרחים השקופים. ואולי, אולי הוא כמו קולומבוס באמריקה החדשה- מנסה ליצור מפה מתורבתת למקום שהפרא בו מעולם לא היה יותר מבויית.
הדואר לא מביא את עצמו אל תיבת הדואר שלנו בכל יום בין השעות תשע לעשר. אני יודעת שלא, הוא לא יכול בשום צורה הגיונית. ובכל זאת, הוא בכל יום מוצא את עצמו שם, בתיבה הישנה- ומחכה שיכתבו גם עליו מכתבים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
