חשבתי על זה בזמן האחרון ואני חושב שמצאתי את המקום שלי בחיים, זה ישמע מאוד עצלני וחסר אמביציה מצידי אבל פאק איט...

לא מחפש עושר, לא מחפש בית גדול ומשרתים, לא מחפש לשנות את העולם או להציל את האנושות. אני רק מחפש פינה שקטנה, דירה בגודל ממוצע עם מרפסת, הרבה חשיש ובירות, בשרים, ספרים, מחשב שמחובר לאינטרנט, טלפון סלולרי ואת המוזיקה האהובה עלי.

כן לא דרישות מי יודע מה...מדי פעם אשמח לחברה של אישה חמודה ושנונה וכמות חברים מצומצמת שאפשר לספור אותם על הידיים, לא מחפש חיי חברה תוססים ולא רוצה בת זוג "במשרה מלאה"(כרגע לפחות).

אז מסתבר שהגן עדן הפרטי שלי זאת מרפסת עם כיסא ים שאני זרוק עליו עם ספר ביד, שידה עם בירות וג'יונטים בצד וצלחת בשרים, מחשב שנמצא לא רחוק משם שמנגן מוזיקה שחורה, כמה חברים שבאים לכוסית מדי פעם ומישהי נעימה לעיינים ולאוזניים שאפשר לחלוק איתה ג'ויינט ומיטה(או את כסא הים).

משהו צנוע יחסית לא? אז למה אפילו את זה קשה להשיג??

נ.ב. אני חושש שהמצב רוח הקוטבי שלי מתחיל לחזור שוב, היום קמתי אקסטה שמח ואני מקווה שמחר אני לא אקום עם חושך בעיינים.

(שיר מטומטם אך ממכר)