אני מניח שראיתם את הקמפיין המחורבן הזה של רותם סלע שמנסה לשחק לאוכלי הבשר האכזריים האלה(כמוני) על המצפון.
אין לי דבר נגד טבעונים, באמת. מי שרוצה לאכול עשב כל החיים שלו זאת הבחירה שלו ואני מכבד כל אחד אבל יש לי בעיה עם הגישה המתנשאת הזאת. הם באים אלינו(האוכלי בשר האכזריים) כאילו אנחנו בורים והם הרגע חשפו סוד שאף אחד לא יודע והם לכאורה בעמדה מוסרית גבוה יותר מאיתנו כי הם וותרו על התענוגות הסטייקים וכו'.
יותר מזה, יש לי בעיה כשמנסים להיכנס לי בכוח מול הפנים ולהטיף לי מוסר. מי אתם בכלל ומי מינה אתכם למשטרת המוסר??? זה מוסרי כשאתם משתמשים בשואה לדוגמה ומורידים מהערך של אבות אבותינו ומוזילים את המוות שלהם ככה ומשווים אותם לפרות? זה מוסרי כשאתם תומכים בארגוני טרור כמו PETA ומגלומנים כמו גארי יורופסקי שמעיז ואפילו מתגאה בזה שהוא לא מפחד לתקוף אנשים שלא רואים את העולם בגוונים שלו? זה מוסרים שאתם אוהבים בעלי חיים יותר מבני אדם???
רותם סלע יקירתי וכל שאר הטבעונים המעצבנים שבוחרים להידחף לנו לצלחת ולאכול לנו את המוח(זה גם בשר לא?). יואב אליאסי או בשם הבמה שלו "הצל" עשה סרטון תשובה בפייסבוק שלו לקמפיין המחורבן הזה. אני אומנם לא אוהב אותו לא כראפר ובטח שלא כבן אדם(מהכרות אישית מאוד) אבל הבן אדם צודק.

הטבעונים שחיים את החיים שלהם בלי להיכנס לאלה של אחרים. הפוסט הזה לא עליכם. אתם על הכיפאק :)
שבוע טוב אנשים.  :)

עריכה:

והנה אותם טבעונים טרוריסטים שדיברתי עליהם יצאו החוצה כמו פטריות אחרי גשם. הודעות ושיחות שקיבל יואב בפרטי:

עריכה 2: הרשתי לעצמי לשנות לשיר שיתאים יותר לנושא.

עברתי על הרבה פוסטים ביומיים האלה שקשורים לסגירה הפוטנציאלית וכן גם אני מודאג. אומנם אני מאוד חדש בכל עניין הבלוגים, בקושי חודשיים אני כותב בלוג אבל גיליתי שאני ממש נהנה מזה.
ישרא-בלוג הפך בשבילי למקום שאני יכול לכתוב מה שאני רוצה, אפילו את הדברים הכי אפלים שיושבים לי בראש בלי לחשוף את עצמי ולקבל על זה פידבק...זה לא נפלא??? הכרתי כמה אנשים טובים פה ומצאתי כמה בלוגים שהפוסטים שלהם פשוט ממכרים. צר לי מאוד יום אחד כל זה יכול להיעלם.
אני שונא להיות חסר אונים אבל אני לא רואה מה אני אישית יכול לעשות במצב כזה...אין לי קשרים או דף פייסבוק וויראלי שיכול להעלות מודעות מסויימת או אפילו בלוג מספיק מפורסם כדי שמישהו ישים זין על מה שכתוב פה. אז המעט שאני יכול לעשות זה לכתוב פוסט על כמה שחבל לי שבקרוב כל זה יגמר(לא רואה איך זה יעזור בכלל).
זה לא הבית שלי כמו שהרוב מכנים אותו פה...אבל זה בהחלט אחלה מקום מילוט ומקום שיכול בכיף להעביר לי את השיעמום כמעט בכל מצב. אז כן חבל שהוא יסגר דווקא כשהתחלתי לחבב אותו.

מה שלא ברור לי בכל העיניין הזה הוא ההתנהלות המנכ"לית, מה הקטע של הפאקינג פאניקה ההמונית הזאת? מי לימד אותך לנהל? ניסית לפנות לאנשים שאשכרה יש להם את הכוח לעזור לפני שהכנסת קהילה שלמה לפאניקה? את באמת חושבת שאלפי פוסטים בכיינים של בני נוער יעשו את השינוי? או שחיפשת מישהו שירחם עליך?

נקווה לטוב. שבוע טוב אנשים :)

נ.ב. פוסט בנושא שהעלה לי חיוך

(בהשראת - SchoolBoy Q - Break Da Bank אבל הגירסא הישראלית)

אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני מרגיש ממש זקן ואני רק באמצע שנות העשרים לחיי...אני לא יודע אם זאת השגרה שעושה את שלה או שזה בגלל משהו אחר אבל אין לי כוח לכלום בזמן האחרון.
אני רק חושב על לחזור הביתה, לפתוח בקבוק בירה, להיזרק על המיטה או מול המחשב ולגרבץ עד שאני הולך לישון. אתמול הגיע ארצה דיג'יי ומוזיקאי שאני מאוד אוהב, ההופעה הראשונה שלו מחוץ לארה"ב והוא מגיע לשתי הופעות בארץ דווקא...איזה יחצנים נפלאים.
בכל מקרה אתמול הייתי צריך ללכת להופעה שלו בת"א מלווה בשתי בחורות בנות 20 חביבות, נפלאות ויפיפיות(באמת שלא בקטע כזה...)  ולא היה מצב שלא הוצאתי מספר טלפון מבחורות שניסיתי להתחיל איתן בבארים או מועדונים כשאני הייתי מלווה באחת הידידות שלי בתור ווינגמאן...אז שתיים..?
איך וויתרתי על היזדמנות כזאת בתור רווק אתם שואלים? הרגשתי עייף, חשבתי על זה שהשעון מתחלף ותהיה לי אפילו שעה אחת פחות לישון וצריך לקום מוקדם לעבודה. זה לא תירוץ של זקנים???
הנה, הייתה לי הזדמנות נפלאה לשבור את השגרה היום יומית וויתרתי עליה...מה לא בסדר איתי?
לפחות היום הוא ממשיך את "סיבוב"(עלק) ההופעות שלו ויופיע שוב בהרצליה. מקווה שאני לא ארדם ב 9 בערב תוך כדי מריחה של בנגיי(משחה מסריחה של זקנים) על הגב התפוס שלי.

סופ"ש מעולה לכם! תצאו ותבלו כל עוד אתם צעירים ויפים! או פחות יפים...או לא ממש צעירים אבל תבלו!!

אינסטרומנטל שלו לבוקר

זה מכתב שהתכוונתי לשלוח לאחותי ב 8 למרץ ביחד עם הזר ששלחתי לה אבל אין לי אומץ לחשוף את עצמי ככה. עד עכשיו גם לא היה לי אומץ לפרסם אותו פה אבל What the hell.
אולי עד היום הולדת שלה באוגוסט אני אקבל אומץ.

My dear sister
אני יודע שאת שונאת את השיט הרגשי הזה בדיוק כמוני, אבל יש דברים שאני חייב להגיד לך שאני לא יכול פנים מול פנים. ההורים שלנו לא לימדו אותנו להיפתח.
אני חייב לך אלפי סליחות ואלפי תודות ואני מתגעגע לביחד שהיה לנו, כמה מעט שהוא לא היה.

סליחה על זה ששנאתי אותך עד גיל 16.
סליחה שנאלצת לבזבז את הילדות שלך עלי במקום לבלות עם החברות שלך.
סליחה שנטרתי לך טינה אחרי שעזבת את הבית בלי להבין את הסיבות שלך.
סליחה שניסיתי לסכסך בינך לבין אבא.
סליחה שהייתי מציק לך ללא סיבה ומביא אותך לבכי.
סליחה שדאגת בגללי כל יום, שחשבת שאני אהיה כמו אמא.
סליחה שאת עדין דואגת בגלל זה עד היום.
סליחה אם החשש שלך יהפוך לאמיתי.
סליחה שסיבכתי אותך כלכלית דווקא בתקופה הכי קשה בחייך.
סליחה שלא אמרתי לך את שלושת המילים הכי חשובות אף פעם, למרות שהגיע לך.

אני יכול להמשיך עם הסליחות אבל אז אצטרך לשלוח לך ספר.

תודה על על זה שגידלת אותי כשלהורים שלנו לא היה זמן או רצון, למרות שאת היית ילדה בעצמך.
תודה שאת לא נוטרת לי טינה על זה שהייתי מאנייק קטן ואגואיסט בתור ילד.
תודה שתמיד סלחת לי על הטעויות שלי...פעם אחר פעם.
תודה שתמיד האמנת בי ודחפת אותי קדימה.
תודה תמיד היית שם בשבילי, כשכולם שכחו ממני.
תודה שהעמדת אותי במקום כשאף אחד אחר לא העיז או טרח.
תודה שלימדת אותי ערכים.
תודה שלימדת אותי להיות ג'נטלמן.
תודה שחיפית עלי מאבא כי ידעת שאין לו ברקסים כשזה מגיע אלי.
תודה שניסית בכל הכוח להוציא אותי מכל הבאלגן עם אמא.

ויש עוד הרבה מאיפה שזה בא...

אני מתגעגע לשבת איתך במרפסת שלך ולעשן ביחד נרגילה ולרכל על ההורים שלנו.
אני מתגעגע לעשן איתך דברים אחרים, חבל שאת הפסקת.
אני מתגעגע לטחון את השניצלים שלך.
אני מתגעגע לשמחת חיים שלך, אני מקווה שהיא תחזור אליך שוב במהרה.
אני מתגעגע לשעות שהינו שורפים בטלפון, חבל שהטכניון גזל את זה מאיתנו.
אני מתגעגע לחבק אותך.
אני מתגעגע לשיער הארוך שלך, למה גזרת אותו???
אני מתגעגע לשמוע את פניני החוכמה שלך, תמיד אני לומד דברים חדשים מהשיחות שלנו יחד.
אני מתגעגע לוויכוחים שלנו, למרות שתמיד הייתי מפסיד.
אני מתגעגע לשם שינוי לדבר עם בן אדם שמבין אותי לגמרי, שאין לי סודות ממנו ואני כמו ספר פתוח בשבילו.


רק חבל שהחיים של שינינו לא מאפשרים לנו לראות אחד את השני יותר מדי אבל שזה לא יטעה אותך. את הבן אדם הכי חשוב לי בכל העולם הזה.

חתכתי כמה חלקים קטנים ממנו...אבל בגדול זה מה שאני רוצה להגיד לאחותי אבל לא יכול. עצוב לי.

בגדול אני אוהב את ההומור שלי. זאת אולי התכונה הכי טובה אצלי אני חושב...אני ליצן שאוהב לצחוק על הכל ומעבר לזה להצחיק. הבעיה היא שיש אנשים שלא מעריכים הומור חסר גבולות כמו שלי שיכול להגיע לפינות הכי אפלות שיש. אני מדבר על דברים כמו בדיחות שואה, פדופיליה, זואופליה, נקרופוליה, רצח, אונס וכל סוגי אלימות שקיימים בערך. מכירים את הקבוצה הזאת בפייסבוק "אנשים חולניים ונוראיים"? אז הבדיחות שלי טיילו של כמה פעמים.
לפני כמה ימים דיברתי עם ידידה שלי ובלי להיכנס לפרטים מדי עשיתי צחוק ממשהו שהיא ספרה לי, משהו שמאוד קרוב לליבה שבאותו הרגע לא הבנתי ממש עד כמה. היא יודעת שאני אוהב לצחוק על הכל...דיברנו בעבר כמה פעמים על השקפת העולם שלי שהחיים מלאים בחרא ונותנים לך הרבה סיבות לבכות, עדיף כבר לצחוק על הכל...לא משנה כמה עצוב. אבל עדין מבחינתה יש דברים שלא צוחקים עליהם.
למזלי הרע קיימת אצלי תכונה מאוד לא טובה וזה חוסר בלמים כשזה מגיע להומור. היא בקשה ממני להפסיק אבל כל עוד זה הצחיק אותי המשכתי עד שהיא כבר ממש כעסה ולא דיברנו כמה ימים. הרגשתי ממש רע אחרי זה אבל החלטתי לתת לה קצת ספייס ולהירגע...לא לדבר איתה כשהיא כועסת עלי. ביום שבת חזרנו לדבר אחרי כמה ימים של נתק והתנצלתי אבל הרגשתי רע יותר אחרי שהיא אמרה לי שהיא בכתה כמעט שעתיים בגללי.
אין מאושר ממני כשההומור שלי גורם לסביבה שלי להיות שמחים ולצחוק...אבל בכי? זה עדין לא קרה לי ותאכלס אני לא יודע איך לאכול את עצמי עכשיו כי לא הפעם הראשונה שמישהו נפגע ממני ככה...אז כמה אנשים בכו בגללי ולא ידעתי על זה?
כבר כמה ימים זה אוכל אותי מבפנים...לא הבנתי כמה הרסני יכול להיות ההומור שלי ואיך ממקום של טוב אני יכול לעשות כל כך רע. אז הדרך לגיהינום באמת רצופה בכוונות טובות? חזרנו לדבר וניראה שהכל בסדר...אבל משהו מרגיש לא בסדר בינינו אחרי זה, אולי זה רק בראש שלי? אני לא יודע...
אני יודע שאני זקן מדי מכדי להישתנות ואני די בטוח שאני גם לא רוצה אבל רק מספיק לי לדעת להציב לעצמי גבולות מדי פעם. רק חבל שאני שם לב שאני צריך להפסיק אחרי שאנשים נפגעים.