כשאני קוראת בלוגים של חברות שלי (או מדברת איתן, פעם במיליון שנה) אני לא יכולה להמנע מההשוואה בינינו, בכל כך הרבה תחומים.

הן כותבות על החיים שלפני הצבא,

על טירונות,

על פלרטוטים עם בנים סתם בשביל הכיף.

על אהבות קצרות,

על סטוצים,

על הקושי להתרגל למסגרות חדשות.

על החלטות שקשורות לצבא.

ואני?

אני כבר "עברתי את הכל".

הרי סיימתי את פרק הצבא בחיי לפני 3 חודשים כבר

השתחררתי אחרי חצי שנה של שירות שבהחלט הספיקה לי בשביל.. לחוות את החוייה של הצבא.

והן רק עכשיו מתגייסות ומתחילות את הפרק הזה בחיים שלהן.

הרי סיימתי עם הפלרטוטים, האהבות הקצרות, הסטוצים

יש לי אהבה מטורפת,

חבר מדהים שאני איתו כבר שנה כמעט (חודש הבא, קיטצ'ית שכמותי)

ואני לא מתכוונת לחזור אחורה.

אין לי יותר מדי החלטות להחליט בזמן הקרוב

אני רק עובדת כל יום,

עובדת עובדת עובדת.

עד שיהיה לי מספיק כסף בשביל להתחיל להתלבט מה לעשות איתו בכלל.

ואני מרגישה קצת הרבה זקנה.

ועצובה שהקשר איתן התנתק.

ועצובה שזה כנראה באשמתי.

כי כשנהייתי עם החבר והתגייסתי לצבא (זה קרה די במקביל), היה לי קשה גם לטפח קשר איתו וגם איתן וגם לעבור את החוויה הזאת שנקראת טירונות בצבא.

עשיתי החלטה שגויה והשקעתי את כל הזמן שיש לי בו,

במקום לתמרן בין החבר לחברות ולשמור על שניהם בחיים שלי.

ומצד שני,

גם אם אצליח עכשיו לחדש איתן את הקשר ולדבר איתן לעיתים יותר קרובות,

עדיין יש לנו נושאים משותפים בכלל?

אנחנו במקומות שונים לגמרי בחיים, ככה זה מרגיש.

עריכה:

בנוסף להכל, ובלי כל קשר נראה לעין,

אני מתגעגעת ללילות לבנים עם וודקה ודמעות.

אל תשאלו אותי למה.