אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, ועוד יותר לא יודעת מה אני צריכה עכשיו.

הגוף שלי רק רוצה לשכב במיטה ולנוח או לראות טלוויזיה או לאכול, או לנוון את המוח שלי מול המחשב בשיחות דביליות וחסרות משמעות עם אנשים בצ'אט.

המוח שלי אומר שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים, ללכת כל יום לביצפר, להוציא ציונים סבירים, למצוא עבודה נחמדה, לחסוך כסף לעתיד הקרוב והרחוק.

האנשים שמסביבי אומרים לי להפסיק לעשות שטויות, לא לעשות את מה שטוב לי אלא את מה שהם חושבים שטוב לי.

השדונים הקטנים במוח שלי אומרים לי להתפרע, לעשות רק את מה שעושה לי כביכול טוב, לנצל את הנעורים, לנצל את גיל 17, לנצל את התקופה הזאת, גם אם בסופו של דבר אני קוראת לזה הרס עצמי.

הרגליים שלי עייפות, מדי פעם באמצע היום יש לי דפיקות לב מהירות ומחשבות שטסות לי בתוך במוח ועושות לי סחרחורת.

בסופו של דבר, כל מה שאני עושה זה לעשן סיגריה אחרי סיגריה, לשתות כוס אחרי כוס בסוף שבוע, להרוס לעצמי את השעות שינה כל פעם מחדש, מה שלא מותיר בי כוחות לצאת ולמצוא עבודה או ללכת לביצפר בכלל.. ואז אני מוצאת גבר שיעשה לי כאילו טוב למשך כמה שעות אבל בעצם הוא רק מזיק, ושוקעת שוב במחשבות כמו "מי אני? מה אני? מה אני רוצה? מה עושה לי טוב? איך יוצאים מזה?"

אני מרגישה שבורה, חסרת תועלת, חסרת יכולת, חסרת כישרון, חסרת נוכחות, חסרת כריזמה.

מה שכן יש לי זה ציצי ופות, ולאחרונה רק סביב זה החיים שלי סובבים, ואני לא יודעת אם אני רוצה להפסיק. זה החלק הכי גרוע.

אני רוצה לשכב במיטה ולנוח, אולי אפילו לישון. אולי אפילו לענג את עצמי פעם אחת או פעמיים מול הטלוויזיה ולהירדם, אפילו זה כבר לא קל לי לאחרונה כמו פעם.

אבל הגוף שלי חסר שקט, לא רגוע. הרגל קופצת ועצבנית, יש לי טיקים בעין שמאל כבר 4 ימים.

אכלתי יותר מדי, ישנתי יותר מדי.

אני עייפה, אני בטוחה בזה כי אני מפהקת בלי הפסקה.

אין לי הרבה מחשבות פתאום, זה לא מובן מאליו, זו ברכה.

אבל אני לא רגועה, מעשנת את הסיגריה האחרונה תוך כדי כתיבת הפוסט ויש לי 4 שקלים בארנק ושקל בחשבון בנק, זה מפחיד אותי, מתי משכורת?

אני צריכה גוף חם לידי, אני קצת מכורה לזה כבר.

מה עובר עליי?

כל דבר קטן שהוא עושה, בכוונה או לא, מרגש אותי. ואפילו שהוא לא הג'נטלמן המושלם, ואפילו שהוא יורד עליי בלי סוף ומזלזל בי יותר מדי, אני יודעת שזה כי הוא באמת מכיר אותי ואני יודעת שהוא אמיתי וכן, ואני יודעת שהוא באמת אוהב אותי, ומעבר לזה, דואג לי.

ואני יודעת שזה שהוא בין הגברים היחידים בחיים שלי שלא רוצה אותי, זה דווקא מה שגורם לי לרצות אותו כל כך. 

לפני חודש בערך, הוא התקשר אליי פעם ראשונה לפלאפון, ממספר חסוי, אחרי ששנה+ דיברנו רק בסקייפ והוא התנגד לפלאפון, הוא חיפש ואיתר את המספר שלי והתקשר אליי באמצע השיעור, התרגשתי נורא ואהבתי אותו כל כך באותו רגע. היום הוא התקשר אליי שוב באמצע שיעור, ממספר גלוי, התרגשתי שוב, ואפילו שהתחלתי כבר לעכל שהוא לא יהיה איתי, שוב פעם נדלקה בי האש כלפיו, שכנראה תמיד הייתה שם, אבל לאחרונה על להבה נמוכה יותר.

ואני עדיין יודעת שאני והוא זה פשוט לא יקרה, אבל לא משנה כמה הוא מנסה, האש שלי כלפיו לא נכבית.

יום אחד זה יעבור לי, זה בטוח.. אבל אני אף פעם לא אשכח אותו, ואני כמעט בטוחה שגם הוא לא ישכח אותי, גם אם כבר לא נהיה בקשר.

וזה כואב לי כל כך שהוא הגבר הכי נורמלי בחיים שלי, למרות שהוא לא לגמרי, ושאני בחיים לא רציתי מישהו כמו שאני רוצה אותו, ושזה לא יקרה.. אבל אני פשוט שמחה שיש לי אותו, בדרך כלשהיא.

הלוואי שיום אחד הוא יחליט שאני מספיק טובה בשבילו.

והלוואי שיום אחד, אחרי שהאש תכבה, יהיה לי אולי אומץ להראות לו את הפוסט הזה.

אני נשמעת כל כך מאוהבת איכס, זו לא אני.