אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים

עלי העצים זזו ברוח הקלה, אותה הרוח שהזיזה את פרחי קרקעית הביצה. משבי רוח שורקים נשבו על פני מי הביצה, וייצרו אדוות קטנות. ציפורים קטנות צייצו על כבי העצים, וייצרו הפרעות קטנות לדמה של הביצה.
רעש פסיעות רגליים איטיות נשמע ליד הביצה, מיד לפני רעשם של ענפים וגפנים נקרעים ונשברים במגעה של החרב החדה. האדם לבש בגדים חומים, כובע ומגפיים עשויים עור ואבזמי מתכת. הוא חתך את דרכו מבעד למעטה הגפנים ושורשי האוויר של הביתה, והגיע לאדמה בוצית ושוקעת במקצת, עומד מלפני אחד מאגמיה הגדולים של הביצה. הוא כפף מול הביצה, והסתכל על המים. הוא פתח את פקק השעם של בקבוק הזכוכית שלו, והכניס אותו למים הספק חמים ספק קרים. הוא בחן את המים, ואלו האחרונים זזו בטוח הבקבוק , כמו היו יצור חי, זזים במעגלים ובתנועות ספירליות. האדם הסתכל על המים בשמחה, וחשב על-כך שהצליח במשימתו.
מי הביצה זזו, מניעים את משבי הרוח אשר הודיעו לאדמה על שמתרחש. האדמה לעולם לא שמחה לקבל בשורות.האדמה לעולם לא שמחה על דברים שמתרחשים. אבל האדמה הבוצית זזה באיטיות בלתי מורגשת מתחת לרגליו של האדם. הוא מילא בקבוק זכוכית נוסף במימי הביצה וחייך לעצמו בשלווה. הרוח נשבה עליו, כמו מנסה לומר לו לעזוב את המקום ולהחזיר את המים לאגם, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שיאבד הכל. ארבעה אנשים הגיחו מהאדמה ונעמדו מאחורי האדם. גבם היה כפוף,בעלי רגליים שפונות לצדדים, ידייהם היו ארוכות מדי, והגיעו כמעט לאדמה. עורם היה מכוסה באדמה בוצית ומטפטפת, ואולי למעשה היה עשוי ממנה; עינייהם בצבע האדמה שמרו על אותו מראה, ולמעשה הצבע הלבן שבעיניהם היה אך קו לבן ודק מסביב לחום הגדול בעיניהם, ואישוניהם לא היו נוכחים כלל. מה שיכל להיות פיהם נפתח, ומתוך כל פיותיהם יצא קול אחד, קול חזק ועמוק, שההד אלפי שנים לעבר.  האדם הסתובב לעברם במהירות, וברגע שראם אחיזתו בחרב התהדקה ומבטו חודד. הוא שמע על יצורים אלו בעבר. הם נחשבו לכאלו שיש להימנע מלשהות במחיצתם. הם נחשבו לברואים של השטן, מאחר ולא רצו בטובת האנושות. הם נחשבו למסוכנים, ואנשים ראו לעצמם אותם ככאלו שיש להשמידם. זה אשר עמד קרוב ביותר לאדם פתח את פיו.

"אתה מפריע לשלווה חסרת הסוף של האדמה" אמר הראשון מבינהם. שני אלו שעמדו מאחוריו פתחו את פיהם כעת ואמרו "אתה לוקח דברים שלא מיועדים לכם". האדם התרחק מהם כמה צעדים, אחז החוזקה בבקבוקי הזכוכית, מגפיו דורכים בתוך הביצה. המים, כמו נגעלים ממנו, זזו מהמקום בו הוא דרך. הוא צעק "אתם לא מבינים". הוא חשב על זאת שאהב, שמצויה בביתה בכפר בו גדל, באותו כפר מוקף בעצי דובדבן. הוא חשב על-כך שאין לו אף אפשרות אחרת בשביל שתאהב אותו. הם אמרו כולם, לאחר שהגיחו עוד מאות מהאדמה "אנחנו מביני. אנחנו תמיד מבינים". הם הפכו לשלוליות בוץ קטנות, שנעלמו אף הו במהרה. האדם הסתכל מסביבו במבט דואג והתנשף בלחץ.

הוא החל לרוץ הרחק מהביצה, מסתכל לצדדים ונעצר, כאשר מלפניו הופיע אחד מאותם אנשים עשויים בוץ.

"למי העולם הזה שייך?" שאל אותו האיש עשוי בוץ, מסתכל מהשקעים שיכלו להיות עיניים על האדם. האדם החזיר את חרבו לנדנה, מזכיר לעצמו בראשו את דבר הימצאותו של סכין במגפו, ואמר " העולם הזה שייך לרוחות ולבני האדם." הוא עצר לזמן מה, ואז אמר "לפחות, זה מה שאומרים לנו." הוא גירד בראשו, וחשב. העולם למעשה שייך לבני האדם. הם אלו ששולטים במה שקורה. הם אלו שהפוכים יערות פראיים לערים מתורבתות. הם אלו שמשתמשים ברוחות הקטנות שידועות כחיות לאוכל ועבודה. כן, בני האדם הם אלו ששולטים בעולם, הוא לא שייך לרוחות ההן. הוא ראה את האיש הבוץ מסתכל עליו בפנים ללא מבט, ונראה מתרצה. "למעשה, העולם הזה שייך לנו, לבני האדם". ידו של איש הבוץ התארכה, ונגעה במהירות במצחו של האדם.

המים הקרירים שבתוך ידו של איש הבוץ לטפו את מצחו של האדם, גורמים לשמש של התודעה לשקוע באיטיות בחזרה בים הרגשות, שוקעת באיטיות, נכבית, לאט. לאט. לא.

האדם שלף במהרה את הסכין ממגפו, ונעץ אותו עמוק בתוך גופו עשוי המים של איש הבוץ. אך, כאשר זה הראשון ניסה לשלוף אותה בחזרה, ידו נתקעה בתוך גופו של איש הבוץ, קופאת מעט יותר בכל שנייה שעוברת, כאשר המים שמסביבה הופכים עוד קמעה לקרח.

הבוץ מגופו של איש הבוץ נפל לאדמה, משאיר מאחורי רק מים, בצורה ספק אנושית ספקת לאו. איש הבוץ דיבר בקול מהדהד ורך, מוציא צלילים שבתחילה נשמעו לא מסודרים וחסרי היגיון. "העולם שייך לעצמו. אלו הדברים שבתוכו ששיכים לו". הדממה שנוצרה לאחר אמרה זאת כמו איימה לכסות את הארץ כולה, אך אותו איש בוץ הימשך ואמר "אתה לא יודע מה יקרה אם תשתה ממים אלו. אתם יהירים. אתם הרסתם את טבע. "
הקרח הנצחי החל להקיף את שאר גופו של אותו אדם, משמר חלקים מתודעתו הקופאת בתוכו. האדם פתח באיטיות את פקק השעם של בקבוק הזכוכית שהיה בתיקו, ובתנועתו האחרונה שתה את המים שהיו בתוכו.

אור צהוב מילא את עיניו של האדם, והתפרץ מתוכן, מאדה את מי שהיה עד ללפני כמה רגעים איש הבוץ. האדם הסתכל מסביבו, רואה את העולם אחרת, בהיר יותר, חד יותר, מובן יותר. הוא הסתכל על העור שלו, וראה אותו בחלקו שקוף, בחלקו ארצי. צליל בוהק ומצמרר נשמע באוזניו, צליל שהובן בידו כ"לכל דבר שאתה עושה יש מחיר. מחיר, שלא אתה תשלם".