| 2/2024
הלו
חלמתי שאמא שלי אומרת שהיא מבקשת מהכלבה שהייתה לנו לבוא לבקר כל יום, ואמרתי לה שהיא יכולה לנסות לבקש ממנה להגיע פחות, כמו שאני עושה וזה עובד לי. חשבתי על זה ואמרתי שהלוואי שהיא באמת הייתה באה לבקר והתחלתי לבכות.
___
לא ממש כתבתי כאן על עצמי כבר הרבה זמן, יותר משנה. לא כתבתי הרבה, וכשכתבתי אלו היו שירים וחלומות. זה הכל חלק מהעמדת הפנים שלי, כאילו אני איזה אדם מואר שגילה את סודות החיים, ובעצם קשה לי, ואני סובל.
אני בזוגיות מאז ספטמבר 2022, או אולי מאז מאי 2023. בכל אופן, אנחנו בערך שנה ביחד. הרבה מהזמן היא עצובה, לחוצה, מדוכאת, וזה מדביק אותי. אני רוצה להיות שם בשבילה, ולא יודע איך, זה לא עוזר, זה יותר מדי. והרבה מהזמן גם ממש כיף לי איתה, היא מצחיקה, חכמה, אוהבת אותי ואני אותה. זוכר את הזמן שביקשת ממנו לעצור לרגע? אז לרשימת הרגעים נוספה ההתכרבלות על הדשא, הטיול באיטליה.
במאי נרשמתי לתואר שני. חיכיתי שבע חודשים מורטי עצבים עד שתתחיל שנת הלימודים. כמעט וסיימתי את החומר לפני תחילת הסמסטר; עברתי למעונות הסטודנטים של האוניברסיטה, בעיר אחרת, עיר מסריחה ומנוכרת. עזוב, אני בכלל לא בעיר, אלא רק במעונות. סיימתי את החומר של הסמסטר אחרי חמישה שבועות. לפני השיעור הראשון פחדתי נורא, והבנתי שאני מפחד שיגלו אותי, שאני מתחזה להיות סטודנט, שאם ידעו עליי לא יתנו לי לעשות את התואר. אני עדיין מרגיש איזו תחושה של רמייה, אבל עכשיו זה גם מצידי וגם מצד האקדמיה. אני לא מסופק בתואר, הוא לא מספק אותי אינטלקטואלית, בשיעורים המרצים מלמדים רק את החומר שכבר קראתי במאמרים, מלבד הקורס בסטטיסטיקה שבו אין ממש מאמרים, אבל גם שם רק לומדים לפרש טבלאות נתונים ולא את הסטטיסטיקה עצמה. אני לא ממש לומד, ובמובן הזה אני עדיין מתחזה להיות סטודנט. אני סתם יושב שם במעונות, עושה את התחביבים שלי חלק מהזמן, בקושי בקשר עם מי-שהוא. יצא לי כן להתחבר קצת עם סטודנט אחד, ולדבר עם כמה אחרים, אלו היו רגעים טובים. אני מפחד לפעמים שזה באשמתי, שאני מפספס את הדברים שמנסים ללמד אותי ושאני באמת סתם מתחזה להיות סטודנט.
אוי, אני מרגיש אבוד שוב. אני מרגיש שהכל בדיוק כמו שהוא היה פעם. אני עושה תואר ולא מרוצה ממנו, אני בזוגיות ארוכת טווח שאני אוהב וגם קשה לי. אני מפנטז על לעבור לאירופה, לומד את השפה, מפתח תחביבים וחולם על להיות איש אשכולות.
אני בקושי עובד עכשיו, חי מהכספים של הקצבה והחסכונות. אני שוב חושב שאני לעולם לא אמצא עבודה אמיתית. אולי נידונתי לעבוד בדבר שישעמם אותי, אולי נידונתי להיות עני.
איבדתי את הדרך. שכחתי את הדברים שהבנתי. קראתי עכשיו את השיר שכתבתי, "זכור שתמות", והבנתי ששכחתי אותו. כתבתי אותו כבר לפני שנה, ואני צריך לזכור "לחיות את הרגע" כמו שאומרים. ועדיין, אני מרגיש שהזמן זולג לי בין האצבעות ואני מפספס את החיים. יכול להיות שזה בדיוק זה, אני מרגיש שאני מפספס אותם ומפחד מהמוות המתקרב בדיוק כי אני לא מפיק מההווה את כל מה שיש לו להציע לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
