ניקי על המים

מי האידיוט שהמציא את הביטוי הזה? כי זה ממש לא נכון. לפחות לא בימים כאלו. בימים כאלו הראש והלב נמצא חצי כאן חצי שם, חצי מנסה להתרכז בעבודה כי פה ימים כתיקונם ועולם כמנהגו נוהג ועוד כל מיני קלישאות שכאלו, ושם זה הטירוף הזה, שעבור יותר מדי ישראלים הוא שגרה וכל כך קשה לי להתנתק.

ודווקא ניסיתי להתנתק. עוד לפני שהבלגן התחיל. אני לא צריכה לספר לכם שבשבועות האחרונים קצב הכתיבה שלי ירד וגם לא לספר שוב על מיליון הפרויקטים שמציפים אותי. שאלו יהיו הצרות שלי באמת, שאני צריכה קצת שקט רק כדי להתמודד עם כל העומס הפסיכי בעבודה, שאפילו הוספתי לו קצת יותר עכשיו, כי כמה שאני מספיקה יותר עכשיו, ככה יהיה לי יותר זמן להנות מהביקור בארץ ולא רק לשבת שם חצי מהזמן מול המחשב. אז זה למטרה טובה, אבל אני עובדת מיליון שעות ביום, ובתגובה המוח דורש לכבות את עצמו. לא לכתוב פוסטים, לא לקרוא, אפילו לא לדבר עם אף אחד. רק קצת שקט לטפס על ההר שהצבתי לעצמי. עד לפני שבוע זה עדיין ממש הלחיץ אותי, אבל כשהתחיל כל הבלאגן העבודה הפכה להיות החלק הקל - כלומר, כשאני מצליחה להתרכז בה ולא בבהייה בעדכונים ומבזקי חדשות. כנראה שלמוח שלנו יש כמות מוגבלת של משאבים לדברים שהוא דואג בגללם, והמצב בארץ תופס את רוב המשאבים עד כדי כך שהעבודה הזו שמציפה לי את החיים בשבועות האלו רק הפכה למשהו שממלא את הזמן. טוב שיש משהו לעשות.

בהפסקה הזו מהעולם שלקחתי לעצמי, ניתוק כמעט מוחלט חוץ מכמה חברים בתחומי עיסוק דומים שמהווים קבוצת תמיכה בפייסבוק בעודנו רודפים אחרי סיום רשימת המטלות הבלתי נגמרת שלנו, קראתי קצת בלוגים אחרים, פה ושם כשהייתי צריכה הפסקה, גם אם לא הגבתי. בשבוע האחרון גם את זה לא עשיתי. פשוט לא מסוגלת. אם אתחיל לקרוא ולשמוע על המצב יותר מאשר המבזקים המהבהבים בטמקא ושיחות הבוקר עם אמא והדודה, אני לא אצליח להתנתק, ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי.

דיברתי על זה עם אליס אתמול, אחרי שהיא סיפרה לי שהיא קראה הרבה על המצב בניו יורק טיימס והיא נורא דואגת. אמרתי לה שאני מרגישה אשמה אם אני עובדת ולא קוראת חדשות ומרגישה אשמה אם אני קוראת חדשות ולא עובדת. אי אפשר לנצח כאן. ולכן לפחות בחרתי באפשרות הפרקטית. פייסבוק וטוויטר יש ברקע, כך שאם קורה משהו חשוב אני אדע, אבל מעבר לזה חדשות מכובות, רשימת העבודה היומית לידי, ולמשך רוב היום אני פשוט הולכת להתעלם מזה שאני ישראלית. אני ניקי מסן פרנסיסקו שממש ממש צריכה לסיים את הרשימה הזו עד יום שני, וסוף סוף לעבור לפרויקטים הבאים ברשימה. יש בזה סוג של הישג מסוים, כשאני קוראת את הפוסטים אחורה ורואה כמה הייתי לחוצה לגבי דדליינים כאלו ואחרים, ולדעת שהגעתי לכאן, מרחק כמה פרטים אחרונים מסיום הפרויקטים שלפני כמה שבועות נראו לי כאילו לעולם לא אסיים אותם.

אבל אי אפשר לכבות ישראליות באמת, גם כשממש מנסים. בשבוע וחצי האחרונים הייתי אצל אליס בבית על הים, להשגיח לה על הכלב. בסוף השבוע שעבר, יום העצמאות האמריקאי, הזיקוקים והחזיזים התחילו כבר ערב לפני. למודת רעשים של פיגועי התאבדות וירי מכפרים ערביים, כל זיקוק כזה מקפיץ אותי, ולא משנה שאני יודעת שהולך להיות ככה כל הסופ"ש. הכלב, מעצם היותו כלב, לא נהנה מזה הרבה יותר, ולמשך שלושה ימים עשינו תחרות, הוא ואני, מי קופץ יותר כל פעם שיש רעש של פיצוץ בחוץ.

ביום שלישי, כשעוד לא הכרחתי את עצמי לכבות טלוויזיה וחדשות, ישבתי מול המחשב עם מהדורת חדשות פתוחה וקראתי כתבות, כשפתאום התחילה אזעקה.

באמת, כאילו. לא דרך הטלוויזיה או המחשב, אלא מאחוריי, ברחוב הסן פרנסיסקואי ליד הים.

וקפצתי, ולרגע הפסקתי לנשום. ואז נזכרתי שאני בסן פרנסיסקו, ושזה יום שלישי בשתים עשרה בצהריים, ואז גם נכנסה ההודעה המוקלטת שחזרה על עצמה מיליון פעם, This is a test, this is a test. ניסוי הצופרים הקבוע של האיזורים ליד הים בעיר, למקרה שיום אחד יהיה צונאמי.

החברים שלי כאן אף פעם לא נבהלים כשזה מתחיל. אין להם למה להשוות את זה. האזעקה היחידה שהם מכירים זו האזעקה הזו, שהיא לא אמיתית. לא מתקשרת אצלם לכלום, בטח לא לזה שעוד 15 שניות או דקה או שתיים משהו רע יקרה.

וכדי להצליח להיות מי ומה שאני צריכה להיות בימים האלו, ניקי, בחורה עובדת, עסוקה ומבוקשת - שזה בכלל מה שרציתי מאז שהתחלתי להיות עצמאית, אז למה אני בוכה - אני צריכה להעמיד פנים ולשכנע את עצמי שגם אני כזו, שאצלה החיים מתנהלים כרגיל ומה שקורה במזרח התיכון זה עולם אחר, כל כך רחוק מכאן ולא שייך לכאן לחיים שלנו.

אז תסלחו לי בעוד אני הולכת להתחבא שוב בפינה שלי. רק עוד כמה ימים של עבודה ארוכה ומתישה, ואז אוכל לנשום עמוק, ולצאת מהמערה שלי, ולקרוא ולכתוב ולדבר ולקוות שעד אז יהיה יותר טוב מעכשיו.