ניקי על המים

עוד שלושה ימים נגמר כבר. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל הזמן עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. לעבור, ומהר. ועוד ארבעה ימים כבר אהיה בחזרה בחדר הקליפורני שלי ליום אחרון של מנוחה לפני שביום שני אצטרך לחזור לחיים נורמלים, לעשות דברים יעילים ואפקטיבים, ואחרי הפסקה ארוכה מדי לחזור לדברים שאני צריכה לעשות כדי לחפש עבודה (ולחילופין להחזיק אצבעות שהמהלכים שהבוס שלי באוניברסיטה בימים אלו כדי לסדר לי עבודה שם באמת יפיקו תוצאות, אהיה חכמה יותר בשבועות הקרובים). אבל עזבו מציאות לרגע. 

ישראל.

ניצלתי את הביקור הפעם כדי להיות תיירת. סיורים אינסופיים בירושלים. טיול של כמה ימים בכנרת, נסיעה של יומיים לאילת, ביקורים בקיסריה וזכרון יעקב אצל המשפחה, כמה ימים בחיפה אצל החברה הטובה שהתחתנה ועוד כמה ימים בתל אביב עם משפחה וחברים. ובערך מיליון תמונות של ישראל בפייסבוק שלדעתי משרד התיירות צריך לשלם לי עליהן עם השירות המופלא שעשיתי למדינת ישראל. אם מישהו רוצה לראות איך ישראל נראית מהעיניים של תיירת ישראלית אשמח להעלות כמה פוסטים של תמונות. אבל זה פחות חשוב. 

בין סיור לטיול לבין זה שהתלוננתי שממש לח פה ושאני ממש לא רגילה לחום, היו כמה חוויות שציפיתי להן (וחששתי מהן) כמו שתי החתונות, וגם חוויות שלא ציפיתי להן בכלל אבל קרו בכל זאת. אבל תכף. קודם כל, חתונות.

החתונה הראשונה נערכה בקיסריה, שבוע בדיוק אחרי נחיתתי, בדיוק כשסוף סוף הצלחתי לבעוט בג'ט לג לשלום. הייתי כל כך עסוקה בלחשוב איך יהיה לפגוש את הבנות מהתיכון שלא לקחתי בחשבון דברים אחרים, כמו זה שהמדינה שלנו ביצה, ואי לכך לא הייתי אמורה להיות מופתעת כשהפרצוף המוכר הראשון שראיתי בחתונה היה בכלל מהצבא. הפרצוף הופתע לראות אותי בחזרה, ואחרי פשפוש קל בהיסטוריה המשותפת שלנו עם המתחתנת גיליתי שהוא פשוט למד איתה באוניברסיטה. ברור.

בכל מקרה, תיכון וכאלה. היה משונה. בהתחלה. לראות אותן נראות מבוגרות ב15 שנה אבל בעצם גם אותו דבר כי הם נשארו אצלי בראש כמו שהן היו אז. ואחרי עשר הדקות הראשונות בהן כולן השלימו את טוב, איפה את, מה את עושה, נשואה, ילדים וכל זה, פתאום כבר היה פחות משונה, כאילו לא עבר כל הזמן הזה. מוזר לחשוב כמה חשיבות יש לפעמים לתקופות שהן יחסית קצרות. הרי בסך הכל, הזמן שעבר מאז ארוך בהרבה מהתקופה שבילינו יחד בתיכון, אבל בכל זאת, זה הרגיש כל כך מוכר - גם אם קצת נוסטלגי. כולן ממש התלהבו מלשמוע איפה אני ומה אני עושה בחיים, מה שמראה שלא מעט מהתגובות שקיבלתי כאן בבלוג על חששותיי היו מדויקות לחלוטין (אז תודה, כולכם, עזרתם! וצדקתם). ולרקוד על הרחבה שירים שלדעתי באמת לא רקדנו מאז התיכון (Cotton Eye Joe לנצח יהיה עבורי השיר מהמסיבה בחמת גדר מהטיול השנתי של כיתה ט') בכלל היה לזרוק את עצמי לעבר. אבל היה כיף, ושמחתי שעשיתי את כל הנסיעה הזו בשביל להיות שם איתה בחתונה שבאמת היתה קטנה ומשפחתית. נשארתי עד הסוף, ועזרתי לפרק ולהעמיס דברים למכוניות תוך כדי נעילת נעלי עקב שבאמת לא נועדו לסידורים ופירוקים (וגם שקעו במגרש החניה החולי של קיסריה, רק שתדעו לעתיד למקרה שתלכו שם לאירועים), והזוג הנשוי הטרי הקפיץ אותי לאחותי בזכרון יעקב ("מה, את רצינית?" מחיתי, "להתחיל לעשות עיקופים בדרך לחיפה רק כדי להחזיר אותי? עזבי, אמצא טרמפ עם מישהו כאן וזהו." "תעשי לי טובה," היא אמרה, "ותשתקי. את באת מקליפורניה. אני יכולה להקפיץ אותך מקיסריה לזכרון". איך מתווכחים עם זה?)

ובתמונות של כולנו אנחנו נראות כל כך מטופשות ומאושרות, שכנראה איפשהו בתוכנו יש את אותן בנות 15 שהיינו. וגם מתישהו באמת ישבנו סביב שולחן האוכל, ללא הכלה כמובן שהיתה עסוקה בלהצטלם, ועסקנו בתהיה הנדושה אבל כל כך נכונה, איך היינו עושות כל כך הרבה דברים אחרת אם היינו מבינות בגיל 15 את מה שאנחנו יודעות היום. 

אחרי החתונה כבר קיבלתי קצת יותר אומץ ללכת להתמודד עם העבר שלי והלכתי לבקר את אנדי. אנדי ואני אף פעם לא היינו חברים קרובים, אבל הוא ואני גרנו באותה שכונה ולמדנו באותו בית ספר (שלא היה בית הספר האיזורי שלנו ורק חמישה מהשכונה שלנו למדו שם), אבל תמיד גם הסתדרנו, בין השאר בגלל שהוא היה שחקן כדורסל אז ואני בכלל הייתי בקטע של ספורט (לא בהכרח לעשות אבל כן בהכרח להבין הרבה), ולמדנו ביחד בכיתות של המתמטיקה והמחשבים ואפילו נפגשנו במהלך הקורס בצבא מכיוון שהקורסים שלנו היו באותו מקום. לפני כמה שבועות ההורים שלי נתקלו בו ובבתו הקטנה, ולא ידעו שאנחנו מכירים. סתם דיברו איתו כי הוא סיפר שבדיוק עבר לגור בשכונה עם אשתו והילדים. אחרי כמה דקות שיחה, כשההורים שלי הציגו את עצמם, האסימון נפל והוא שאל אם הם ההורים של ניקי. כשהם סיפרו לי על זה חשבתי אולי ללכת להגיד שלום. 

אז הלכתי. פשוט ערב אחד דפקתי על הדלת. והוא פתח לי - והיה כל כך מופתע ואפילו שמח לראות אותי - שרק בשביל זה היה שווה. גם אני הייתי מופתעת, כי על הראש שלו היתה כיפה, ולמרות שאני מאד מכבדת כל אחד ואמונתו הוא, הופתעתי בעיקר כי אם הייתי צריכה לעשות רשימה של אנשים מהשכבה שהייתי יכולה לדמיין אותם מגלים את הדת, הוא לא היה קרוב אליה בכלל. 

שני הילדים שלו - בני שנה ושלוש - התחילו לטפס עליי בערך שנייה וחצי אחרי זה, כי משום מה ילדים, כלבים וחתולים מתים עליי, עד שאנדי ואשתו כבר התחילו לצחוק שהם פשוט יכולים לצאת עכשיו לדייט ולהשאיר אותי לעשות בייביסיטר. ואחרי שהם השכיבו את הילדים לישון מצאתי את עצמי יושבת איתו ועם אשתו המקסימה שבכלל לא הכרתי לפני כן למשך שלוש שעות, ומנהלת שיחה עמוקה על החיים עם מישהו שבעצם אף פעם לא דיברתי איתו על משהו שהוא לא כדורסל. וגיליתי שהוא קלט אותי וראה אותי הרבה יותר ממה שהייתי יכולה לדמיין. הוא אמר משהו על איך שבתיכון היו רעים אליי כי אני תמיד הייתי אני, בדרך המיוחדת שלי שלא נכנעה לכלום, וכמה לאנשים היה קשה לאכול את זה. וכמה הוא שמח לראות אותי עכשיו ולראות שבניגוד לאז עכשיו אני שלמה עם עצמי ועם הדרך שלי והדרך בה אני מתחברת עם אנשים, במקום מה שהייתי עושה אז, להילחם בזה כדי לנסות להיות חלק מהאחרים ולא להצליח (וכשחושבים על זה היום, בעצם, מי הם בכלל? לא בזלזול, באמת, אבל באופן כללי - למה סתם אנשים, שגם אם היו נחמדים או מעניינים יתכן שהיום לא היה מעניין אותי להיות חברה שלהם ובטח לא מעליב אותי אם הם לא היו רוצים להיות חברים שלי - שינו לי כל כך אז?). 

היה מעניין לשמוע את הסיפור שלו, על איך הוא גילה את הדת. ולערוך דיון מעניין מאד דווקא על רווקותי - נושא שבחיים לא הייתי חושבת שיעלה בשיחה בינינו - ודווקא לשמוע הרבה דברים מאד חכמים ששווה לי לזכור בדרך הלאה. והיה מיוחד פשוט לשבת שם, עם מישהו מהתקופה ההיא שהכיר אותי כמו שהייתי אז, ולהיות אני של היום, ולראות באמת כמה התקדמתי.

כמה ימים אחר כך, בחתונה השנייה, היתה לי חוויה הפוכה. נכנסתי. החברה המתחתנת התקיפה אותי בחיבוק עז לרגל זה ש"יו, אני לא מאמינה שאת כאן, איזה מדהים זה!" כי היא באמת לא תיארה לעצמה אף פעם שאהיה בחתונה שלה. ורק בשביל הקונטקסט, בביקור הקודם שלי ישבנו ביחד וקיטרנו על היותינו רווקות ושמעתי ממנה איך היא באמת מאמינה שתישאר לבד. וכמה שבועות אחרי השיחה ההיא היא פגשה את זה שלפני שבוע וחצי היא התחתנה איתו. 

בכל מקרה, לא הנקודה. אחרי החיבוק הזה, ששוב, נכנס לרשימת הרגעים הקטנים שרק בשבילם היה שווה, היא הלכה לחנוק אורחים אחרים ועליי נחתה ההבנה שיש לי בעיה קטנה: אני לא מכירה אף אחד. בכלל. אפס אנשים. שזה לא מפתיע לאור העובדה שלמעשה אני מכירה אותה מלפני יותר מעשור דרך הבלוג הקודם בישרא, ולמרות שאנחנו עדיין בקשר כזה או אחר עם האנשים שהיו איתנו בקבוצת החברים הישראבלוגית שלנו, שתינו נשארנו באמת בקשר קרוב מספיק כדי שארצה להיות בחתונה שלה. אבל לכן גם הייתי היחידה מתוך המעגל הישראבלוגי בחתונה ולא הכרתי אף אחד.

החלטתי לנצל את זה כדי לשם שינוי לראות איזה אוכל מגישים בקבלת פנים. בכמה חתונות שהייתי בהן בארץ (החברה מהתיכון השנה, חברה מהתיכון בשנה שעברה ואחותי בשנה שעברה) היו כל כך הרבה אנשים שהכרתי ורצו לשמוע מה קורה איתי אחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל שלא הספקתי אפילו להתקרב לאוכל, לא כל שכן לאכול אותו. ליד אחד הדוכנים מצאתי זוג שבירר אם משהו צמחוני, שזו בדיוק השאלה שעמדתי לשאול. אז גם אמרתי להם את זה, ומאותו רגע הם - שהכירו אותה מהאוניברסיטה - אימצו אותי. בהמשך הערב גם שאר חבורת האוניברסיטה שלה אימצה אותי, ואחרי שבטפשותי נעלתי נעליים יפות אבל לא הכי נוחות (נו, אני בלאו הכי לא מכירה אף אחד, מה כבר הסיכוי שגם הפעם ארקוד עד סוף החתונה עם כל החברים הטובים של הכלה והחתן?) באמת נתקעתי עליהן עד סוף הערב - והיו לי כל כך הרבה פלסטרים על כפות הרגליים שלהוריד את הנעליים לא היתה אפשרות פרקטית - אבל היה שווה את זה. בדברים האלו לפעמים אי אפשר לדעת, ויכולתי ליפול גם על חבורת אנשים שלא הייתי מעניינת אותם בכלל, אבל נפלתי על חבורת אנשים שהחליטו מהרגע הראשון מאד לחבב אותי, מהרגע השני לגרור איתם לרקוד ובאופן כללי גרמו לי לשכוח שאני מכירה אותם רק שעה וצ'ופצ'יק. מה שמזכיר לי שאיימתי עליהם שאוסיף אותם בפייסבוק ואני צריכה גם לעשות את זה באופן מעשי.

והיום תהיה לי עוד חוויה, אפילו יותר נוסטלגית. שמעתי דרך ההורים שלי שמישהי שהיתה חברה ממש ממש טובה שלי ביסודי דווקא חזרה לשכונה עם בתה הקטנה לאחר שהתגרשה, והחלטתי לקחת את האומץ הזה שנפל עליי באמצע החיים (ושגם גם גרם לי, בין השאר, לגזור את הצמה שלי שהיתה באורך של כמעט חצי מטר. רק 14 שנה לקח לי!) וליצור איתה קשר. היא בתגובה אמרה לי שהיא גם מאד תשמח לראות אותי, אז היום אחרי הצהריים אנחנו אמורות להיפגש. יהיה מעניין.

חמשת השבועות האחרונים - כבר חמישה? איך? - היו עמוסים כל כך, כך שכבר עכשיו יש לי דכאון פוסט נסיעתי, כמובן מלווה בזה שאני יודעת שעכשיו נגמרו לי התירוצים (כל עוד היתה לי נסיעה באופק והמון המון עבודה יכולתי להגיד לעצמי שזה בסדר לדחות את חיפוש העבודה. עכשיו עדיין יש לי הרבה עבודה, אבל רק ברמה שפויה שתאפשר לי להרוויח משכורת ראויה אבל בלי להרוג את עצמי, ושום נסיעות ארוכות באופק שלא מאפשרות לי לתכנן דברים). אבל יש לי עוד שלושה ימים של הדחקה, אז תנו לי. 

והאמת שגם חזר לי הדגדוג לכתיבה בשבועות האחרונים, גם אם לא היה לי זמן, אז אני חושדת שבעתיד הקרוב תראו אותי קצת יותר כאן ומציקה לכם בבלוגים שלכם. ראו הוזהרתם. 

וכמובן: שנה טובה!