כל פעם שאני חוזרת לסן פרנסיסקו מישראל, אני חושבת לעצמי כמה משונה זה, שלא משנה לאיזה כיוון אני טסה, אני מרגישה שחזרתי הביתה.
במקרה של החזרה לסן פרנסיסקו השיבה לסן פרנסיסקו כוללת כבר שגרה קבועה: שבוע ראשון - ג'ט לג ואל תדברו איתי בכלל. שבוע שני - חוסר מוטיבציה והדחקה של היקום. שבוע שלישי (שמתחיל היום) - טוב, נו. שגרה, יאללה. כהרגלי בקודש, השבועיים האלו - בנוסף לחמשת השבועות בחו"ל - יצרו צוואר בקבוק בעבודה, מה שאומר שהשבוע שוב אצטרך לעשות את המרתון הקבוע שאני צריכה לעשות מדי פעם, אבל להגנתי ייאמר שאני עדיין מצליחה לגרום לעצמי לא להרגיש פניקה נוראית, ואפילו התחלתי את הבוקר עם קצת קריאה בספר, ארוחת בוקר טובה והשלמת סדרות בריטיות מאתמול בטרם אגש להרפתקאות היום שלי, שיכללו עריכות תוכן משעממות, וכמה עיצובים די מגניבים לאתרים חדשים, שיפחידו אותי עד שאצליח להתחיל אותם ואז אתהה למה חיכיתי כל כך הרבה זמן. אחרי חוסר המוטיבציה של שבוע שעבר, התבוננות קצרה בחשבון הבנק שלי הזכירה לי מה קורה כשטסים לחו"ל להרבה זמן וגם לא עובדים ממש חודש, אז יש לי קצת יותר מוטיבציה עכשיו.
באופן מפתיע משהו, מאז שחזרתי הספקתי לעשות גם כמה דברים שאיכשהו מתחברים לכל מיני חוויות מהנסיעה (או חששות מהנסיעה, אפילו). שלשום, למשל, הלכתי לפיקניק הפרידה של נירית. זה סיפור מצחיק, נירית ואני. שתינו גדלנו באותה עיר בארץ. שירתנו באותו בסיס ואותו תפקיד בצבא, אבל בהפרש של כמה שנים אז מעולם לא נפגשנו שם. ואפילו כאן, בסן פרנסיסקו, היינו צריכות עזרה מפתיעה כדי להיפגש. במסגרת הדוקטורט שלה בביולוגיה, היא בילתה כמה קיצים בכל מיני מקומות באפריקה, ויום אחד, כשהתקלקל לה הרכב והיא נתקעה באיזה ספארי איפשהו באמצע אפריקה, היא מצאה שם באמצע החיים קפה אינטרנט. ובתוך הקפה אינטרנט הזה היא נתקלה בבחור מצחיק שדיבר אל עצמו (או אל המחשב שהוא ישב לידו) בקול. בעברית. אז היא התחילה לדבר איתו, כמובן. וכשהיא סיפרה לו איפה היא גרה ומה היא לומדת, הוא אמר לה, וואלה. יש לי ידידה שגרה ולומדת שם. הוא נתן לה את השם שלי ואמר לה ליצור איתי קשר. והיא עשתה את זה. נפגשנו לקפה, ומאז הפכנו להיות חברות. אבל הדוקטורט הסתיים, והיא קיבלה בינתיים עבודה - מגניבה למדי - בארץ. אז אתמול בלילה היא חזרה לישראל - החלטה שהיתה לה מאד קשה - ובשבת נפרדנו ממנה כל החבר'ה. פתאום ראיתי את כל האנשים שהכרתי דרכה, ותהיתי את מי מהם אראה שוב, עכשיו כשאין אותה שתערוך כל מיני פיקניקים וטיולים כאלה עם כל החבר'ה שלה. חוץ מגלי, החברה הישראלית השניה שלי, שבאמת פגשתי כי נירית הכירה בינינו ואז שתינו הפכנו להיות חברות מאד טובות גם. ובינתיים היא עוד לא חוזרת לארץ כי לה נשארו כמה שנים טובות לסיום התואר. בכל מקרה, בתוך החבורה הגדולה הזו, שרובה לא ישראלית, כן יש כמה ישראלים כמונו, וכמובן שהחזרה של נירית לארץ עוררה את הדיונים הקבועים על האם אנחנו רואים את עצמנו חוזרים לארץ (אני אמרתי לא), והאם אנחנו חושבים שנירית תחזור בחזרה לארה"ב (כולם אמרו כן. אני אמרתי לא). גלי לא תמיד מבינה את זה. היא אוהבת לגור כאן, והיא נהנית לעשות את התואר כאן, אבל יש המון דברים שקשה לה עדיין להתרגל אליהם. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא גרה בארצות הברית הרבה פחות זמן ממני, או בגלל שבאופי שלי בכל זאת תמיד הייתי קצת יותר אמריקאית.
אתמול, כדי שבכלל לא אצליח לעבוד בסוף השבוע הזה ואוכל להילחץ טוב יותר היום, הלכתי לבקר את ליזה וכריסטופר. היא יהודיה ניו יורקית שלמדה איתי, הוא מבית קתולי אבל אתאיסט, ושניהם מתחתנים בשבוע הבא אחרי מיליון שנים ביחד. אז כל החבר'ה שלהם - חלק מהתואר, חלק מכל מיני מקומות, ואני כבר מכירה את כולם בגלל כל הפעמים בהן גם הם מפגישים את כל החברים שלהם - התכנסו אצלם בחצר האחורית, בשמש הקופחת (כי מאז שחזרתי לסן פרנסיסקו, במקום שיהיה לי כאן קריר ונעים, היו כאן גלי חום מטורפים ושלושים פלוס מעלות. מה עשיתי רע) כדי להכין כל מיני דברים לחתונה. אמנם הטקס לא יהודי במאה אחוז, אבל הם כן משלבים כל מיני אלמנטים, כמו לשבור כוס, וגם חופה. רק שכאן באולמות אירועים אין בדיוק תשתית לחופות, אז בין שאר המשימות של אתמול בנינו אחת - היא רצתה חופה עומדת, לא כזו שאנשים מחזיקים. ובאמריקה, כמו באמריקה, הרבה אנשים יטוסו לכאן לכבוד החתונה, אז בין השאר יהיה לנו גם פגישת מחזור של אנשים מהתואר - שבדומה לפגישת מחזור מהתיכון, אני לא יודעת עד כמה אני מצפה לזה ולשיחות המתבקשות של טוב, אז איפה אתם היום ומה עשיתם מאז התואר. לפחות האנשים בחתונה הם ברובם חברים שלי ואיתי בקשר מספיק (או עם הפייסבוק שלי) כדי בערך לדעת. שבוע אחרי זה, לעומת זאת, יש פגישת מחזור של כל בוגרי התואר לדורותיהם (כלומר, מי שיטרח להגיע) במחלקה, ואת אלו אני ממש שונאת מצד אחד, כי זה לספר על עצמך את אותו דבר למיליון אנשים שונים. ומצד שני, זו דרך נחמדה לפגוש אנשים, לראות מי מהבוגרים שאני לא מכירה נחמד וגר באיזור סן פרנסיסקו, כי למה לא, ומבחינה מקצועית תמיד טוב להרחיב את הרשת. יש פה באמריקה גם קטע כזה בו לאנשים ממש חשוב להמליץ על אנשים שלמדו איתם באוניברסיטה וזה סוג המלצה שמאד מאד נחשב. אז אם אני מתכוונת לחפש עבודה ברצינות - ואני מתכוונת לחפש עבודה ברצינות, אבל על זה בפסקה הבאה - כדאי שאני אדבר עם כל האנשים האלו!
אני נותנת לעצמי שבוע וחצי, פחות או יותר, כדי לסיים את כל ההשלמות מהנסיעה, ואז אני חייבת לחזור לחיפוש העבודה. הדברים באוניברסיטה מתקדמים לאט - כי בירוקרטיה, כרגיל - ואני לא ממש יכולה לסמוך על זה, אז צריכה להתקדם בעצמי. החלטתי בינתיים כמה דברים חשובים לגבי תיק העבודות שאני צריכה לסיים, כמו למשל לעשות אותו קצת פחות מסובך, כי כרגע הכי חשוב שהוא יהיה גמור ויראה מקצועי, אבל אם אני אמשיך להתברבר על זה שאני רוצה שזה יראה מגניב ומקורי זה לא יהיה גמור עוד חצי שנה. אז בינתיים - לעשות משהו נקי וראוי, אבל פשוט, כדי שיהיה לי מה לשלוח, ולהתרכז בתוכן. אחרי זה, אם החיפוש ממשיך לאורך זמן, אני יכולה להתחיל לקשט.
ביום שלישי הלכתי לפגוש את אליס לצהריים בנמל סן פרנסיסקו. היה יום כזה יפה שלשתינו הלך חצי יום עבודה מזה, אבל ישבנו והסתכלנו על כל התמונות מהטיול בארץ (שהיא ממש ביקשה לראות, ויעלו לכאן לכמה פוסטים נוסטלגיים - משהו יכול להיות נוסטלגי כשהוא קרה רק לפני כמה שבועות? - השבוע). וכרגיל, קרה לי מה שקורה לי כל פעם כשאני יושבת פה על המים איפשהו - נזכרתי כמה אני אוהבת את העיר הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
