סתם.

הבית הזה כולא אותי בתוך ההרגלים ההרסניים שלי. אני חיה בין המטבח, לחדר ולאסלה. אחרי יום אחד שלא הייתי בכלל בבית והצלחתי להיות נורמלית אמרתי לעצמי: "וואו את סתם מגזימה, אין לך שום בעיה לאכול רגיל. תראי איזה קל זה היה" הבנתי שהבעיה היא המקום. הוא תוקע אותי בתוך המעגל הזה שלא נגמר. ימים, שבועות, חודשים שמתבזבזים לי על השיגעון. כסף שנעלם כאילו לא עבדתי בשבילו. כאבים שמופיעים בכל שנייה באיבר חדש בגוף. התחושות הממכרות של ההתמלאות שכואבת ושורפת מבפנים וההתרוקנות הכיפית והמשגעת. השקרים, ההסתרות, השיניים הצהובות ובעיקר כל כך הרבה בזבוז של הזמן ושל שמחת החיים שלי. אני כבר מזמן לא שונאת את עצמי כי הבנתי שאפילו את האנרגיות של עצמי אני לא שווה...