אז הוא נפל לדיכאון כלשהו בימים האחרונים...
אני לא יודעת, 2 לילות מתחילת השבוע הוא העביר אצל חברים, לא ישן כל הלילה כי הוא היה עסוק בחברה או בלשחק בסקיירים וישן כל היום..
כשניסיתי לגשת, לדבר, הוא רק אמר "לא עכשיו בייבי, אני לא במצב רוח משהו, זה לא בגללך, נדבר אחר כך".
"עדיין לא התנערתי מזה בייב, יהיה בסדר, נדבר אחר כך".
"אני רוצה את השקט והלבד שלי עכשיו, סורי, נדבר אחר כך".
" נדבר אחר כך".
"נדבר אחר כך".
" נדבר אחר כך"
ואיכשהו ה"אחר כך" הזה לא מגיע אם אני לא מוצאת תירוץ מטופש להתחיל איתו שיחה שגם ככה ריקה מתוכן.
היום שכחתי לקחת את הכדורים שלי בבוקר ונזכרתי כשכבר היה מאוחר מידי והייתי נעולה בחדר השירותים הקטן בעיצומו של התקף חרדה שכלל פלאשבקים וזכרונות ודברים לא נעימים כאלה ואחרים.
כששלחתי לו הודעה לגבי זה שאני זקוקה למישהו הוא ענה :"סורי בייבי, אני גם במצב רוח רע בדיוק עכשיו וסורי שאני לא יכול להיות מנחם וזה אבל כאילו...אולי עוד כמה שעות".
נכנסתי הביתה כשקיבלתי את ההודעה הזו והבקבוק של הלמונצ׳לו התחיל לקרוץ לי....
שלחתי לו הודעות, הקלטות, מה לא, של התחלה של התפרקות של כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד אבל פחדתי כי לא רציתי שהוא יתעצבן כי ידעתי שכל דבר קטן יגרום לו לקום וללכת וקצות האצבעות שהייתי צריכה ללכת עליהן כדי שחס וחלילה אני אגיד משהו שהוא לא רוצה לשמוע, הוא ענה על זה ב"אין לי שום בעיה עם מה שכתבת, אני לא כועס, אנחנו נדבר על זה אני לא שום דבר אבל תני לי עכשיו...אני עכשיו לא יכול לנהל את השיחה הזאת, אני לא במצב לנהל אותה, בואי נעשה את זה מאוחר יותר או אחהצ או בערב, בסדר? אני לא כועס אני לא שום דבר, אני פה אבל ..אבל אני לא יכול לעשות את זה כרגע, סורי", מה שהוביל להשתפכות שלמה מצידי וצעקות על זה שהוא תמיד אומר שאנחנו נדבר אחר כך, מאוחר יותר, אבל בפועל הוא לעולם לא שולח לי את ההודעה או חוזר אלי וכו.
אחרי כמה שעות כתבתי לו שאני מצטערת שצעקתי עליו.
הכל היה טוב ויפה עד שאמרתי שאני מצטערת רק על זה שצעקתי, לא על מה שאמרתי.
"טוב. "
"הכל בסדר, בואי נשאיר את זה ככה"
אני עדיין לא במצב רוח לשיחה הזו,מאוחר יותר, דיי, בבקשה...ביקשתי כבר לא יודע כמה פעמים להיות לבד"
אני יודעת טוב מאוד כמה פעמים ביקשת ממני להיות לבד.
בדיוק 3.
למה אני זוכרת? כי כל פעם גרמה לדמעות לעלות לי לעיניים.
להיות בדיכאון זה לא ללכת לשבת עם חברים "לנסות להסיח את דעתי מהדיכאון", דיכאון זה מצב שבו אתה לא יכול לקום מהפאקינג מיטה.
לא לשחק סקיירים, לא לצאת לשתות, לא ללכת לשבת עם חברים שלך, לא לשוטט בפייסבוק.
דיכאון זה לא מצב שבו אתה ישן כל היום כי היית ער כל הלילה, זה מצב שבו אתה ישן גם במהלך היום וגם במהלך הלילה כי המציאות פשוט יותר מידי בשבילך, או ההפך, אתה לא מצליח לישון לא משנה מה כי הסיוטים שלך גרועים יותר מהמציאות.
אתה לא בדיכאון, אין לך שום הפרעה נפשית, גם מגאלומניות זו לא הפרעה נפשית, אלה קווי אישיות, כמו שהנרקיסיזם שלי זה לא הפרעה נפשית, זו הפרעת אישיות. יחד עם הפרעת האישיות הגבולית, הפרעת הפאניקה והחרדות, הדה-פרסונליזציה והדה-ריאליזציה.
הבעיה היחידה שלך היא שאמא ואבא חיבקו אותך יותר מידי כשהיית קטן. ואתה לא תודה בזה כי אתה לא רואה את זה.
אתה חושב שאח שלך הוא המועדף? ראבאק, הוא גבר בן 34, גרוש עם ילדה, שגר עד עכשיו בניין ליד הבית של ההורים שלו.
לא כי הם אוהבים אותו יותר או כי הם בקשר כזה טוב, לא.
כי הוא רוצה שהם יאהבו אותו כמו שהם אוהבים אותך, הילד שהם שלחו לחינוך מיוחד כדי שיהיה לו הכי טוב שהוא יכול ושהוא יקבל טיפול (שהוא כמובן לא היה צריך), הילד שהם עד עכשיו עוזרים לו כלכלית כשהוא צריך.
נכון, הם יצאו מחינוך קומוניסטי/סובייטי, הם לא מושלמים, אבל הם עשו כל החיים שלך הכל שיהיה לך טוב.
הם לחצו וסגרו כי הם רצו שיהיה לך עתיד ושתהיה בטוח.
הם כביכול חנקו אותך כי הם לא מכירים דרך אחרת להביע דאגה.
אולי אני טועה, אולי זה לא היה ככה, אבל אתה בלי ספק הילדון הזה שחיבקו אותו כל הילדות שפתאום עכשיו גילה שזה לא ככה.
תמיד אמרת לי שאם משהו לא טוב לי, אני יכולה לדבר איתך על זה אבל אתה לא מתכוון לשנות שום דבר, אם לא טוב לי אני יכולה לקום וללכת.
סיפרת לי שהאקסית שלך קינאה בידידה שלך ולא סמכה עליך איתה ואתה אמרת לה "את יכולה ללכת, אף אחד לא מחזיק אותך פה".
אחרי זה אתה מתפלא שיש אנשים שבאמת הולכים?
בייבי, המצב הזה שלך עכשיו הוא לא סתם.
תלמד, קוראים לזה רגשות אשם.
" אני מרגיש לא בנוח לצאת עם בחורות כי אני מרגיש שאת מצפה שמשהו יקרה", לא חמוד שלי, זה לא להרגיש לא בנוח בגללי, תיקח אחריות לשם שינוי, קוראים לזה לאהוב מישהו ולהרגיש רע כשלשון של בחורה אקראית תקועה לך בגרון.
מצב הרוח הרע שלך, הוא כן בגללי.
אני לא יודעת אם זו קארמה, באמת שלא, אבל אני יודעת במאת האחוזים שזה בגללי.
כי אתה מרגיש אשם.
כי אתה מרגיש רע.
כי אפילו האגו שלך מתחיל לרדת עליך.
כי פתאום גילית שאנשים יכולים לעזוב.
כי פתאום גילית שאתה יכול להישאר לבד.
איפה אותה בחורה שהתמזמזת איתה במסיבה בשבוע שעבר?
אולי תנסה לדבר איתה, אה רגע, אני מצטערת, הזין של אחד הבחורים היחידים שאתה מאויים מהם תקוע לה עכשיו עמוק עמוק בגרון.
כןכן, אותו אחד שכל הזמן מפלרטט איתי.
שבנות נופלות מולו.
נפלת על אחת הקבועות שלו, מצטערת.
ואני מכירה אותה, בחורה חמודה, קצת עם מוח והתנהגות של ילדה בת 15.
אני מצטערת להודיע לך, אם היא הייתה אפילו טיפה פחות שיכורה ומסטולה באותו הערב היא לא הייתה נוגעת בך.
כי הייאוש נדף ממך.
סיפרו לי איך נמרחת עליה כל הערב.
כל זה בגלל שהתנשקתי עם ידיד שבוע לפני כן, כשהייתי זקוקה לחום, חיבה ואהבה וכשפניתי אליך אתה פנית ממני.
אתה פתטי.
פשוט פתטי.
ילד קטן עם אגו בשמיים שהיה חייב "להחזיר" לי.
אני כל כך מחכה לרגע שבו תבין שאתה זקוק לי ואני כבר לא אהיה שם.
כל כך מחכה לרגע שבו אתה תבקש ממני יד לקום ואני אסתובב ואלך.
אני מרגישה את זה מתקרב, באמת מרגישה.
אני אוהבת אותך מעבר לכל היגיון בריא, אהוב שלי, אבל פיתחתי קצת כבוד עצמי, מצטערת.
זו הפעם הראשונה שאני כבר לא נלחמת בדחף לשלוח לך הודעה כדי לפטפט, הו לא, זה הרגע הראשון שבו אני נלחמת בדחף לשלוח אותך לאלף עזאזל.
כי אני אוהבת אותך וכי אכפת לי ממך.
כן, תלמד, אתה יכול לאהוב מישהו גם אם אתה כועס עליו.
אתה באמת אוהב משהו גם אם הוא פוגע בך וקורע לך את הלב פעם אחר פעם.
כשאתה באמת אוהב מישהו אתה גם מקריב מעצמך מידי פעם.
ואני באמת אוהבת אותך.
אני לא יודעת מה אתה מרגיש אלי, באמת שלא, אם אתה אומר שזו אהבה, שיהיה.
השאלה עכשיו היא כמה זמן יעבור עד שתשים לב שאני לא שם?
האחרונה שנשארה בשבילך.
גם החברים הכי טובים שלך, מישהי שגדלה אצלך בבית כמו אחותך, לא אומרת עליך רק דברים טובים.
כולם כבר ברחו ממך.
כולם.
כל החברים האמיתיים, האנשים הקרובים באמת- ברחו.
אני חצי רגל בחוץ.
תורך לבחור.
כינוי:
Vena
בבלוג זה
בכל הבלוגים
