מה יש בי, שהוא כל כך לא בסדר, שיש צביר אנשים לא קטן, חלקם אני אפילו מחשיבה קרובים, שעולה בי דחף לא מוסבר, כמעט חייתי, כל פעם שהם מתפרקים לבעוט אותם למטה, יותר ויותר חזק?
להכאיב ולסובב את הנקודות שאני יודעת שכואבות, לירוק להם את האמת מאחורי המניעים שלהם, הניתוח הזה שאפילו הם לא מוכנים להודות בו, למוטט אותם, לשבור להם את האצבעות אחת אחת כשהם תלויים על קצה תהום....
הכאב שלהם ממלא אותי.
העצב שלהם מרווה אותי.
הייאוש והדמעות משביעים אותי.
וזה מוזר בהתחשב בעובדה שאני גם אחד האנשים הכי סימפטים ואמפטים שאיי פעם יצא לכם להכיר.
עכשיו נשאלת השאלה - מה מהם אמת ומה מהם הוא הפיצוי?
האם אני אמפתית מידי והקור הזה שומר עלי מלכאוב או לצאת "פראיירית" ולתת לאנשים לנצל אותי?
או שמא יצר הרוע וההרס חזק כל כך שהאמפתיה התפתחה כדי שישאר לי צלם אנוש? לכסות על העובדה שאינני מרגישה דבר?
כינוי:
Vena
בבלוג זה
בכל הבלוגים
