נולדתי
ביישוב קטן, כולם מכירים  את כולם, אמא שלי
מחנכת אותי להיות "ילדה טובה", מנומסת ועדינה, מתחשבת וצנועה. שנים אחר
כך הזונה שבתוכי מרימה את הראש וחושפת בפניי את פניה.

אני
מדחיקה  אותה, בשנות העשרים שלי אני נותנת
לה לצאת רק במועדוני לילה פרועים או במיטה עם מי שמספיק פתוח כדי להכיר אותה. אבל
מעולם לא העזתי באמת להסתכל לה בעיניים ובטח שלא לשחרר אותה מהרצועה ולתת למישהו
אחר לנהוג בה ולאלף אותה. זה כבר מעשה קיצוני שלא עלה בדעתי.

חיפשתי
את עצמי בסדנאות ובאיזשהו שלב הרגשתי שסקס זה  כנראה כבר לא הקטע שלי.  ניסיתי הכל. גם זוגיות ארוכה ניסיתי והייתה אהבה
עמוקה, אבל סקס -  כשלעצמו היה נראה לי
מוגבל.  הגעתי רחוק  , מה שנקרא "עפתי גבוה" בדברים
שקשורים לספורט אתגרי ולשיאים האילה לא  הצלחתי להגיע עם הסקס.

יום
אחד בשיחה אקראית התוודעתי לעולם שלא ידעתי שהוא קיים. עולם השליטה. חשבתי שזה סאדו-מאזו, עם  אנשים שלבושים עור וניטים ומרביצים אחד לשני עד שהם גומרים. אבל הקול שלו והדברים שאמר
נשמעו  שונים, צלולים ובהירים. הוא דיבר איתי ואחר כך הוא דיבר על הנטייה שלי להישלט ובסוף
הוא דיבר איתה, עם השפחה שאני. התאכזבתי מעצמי שאני נשלטת, שפחה. אחר כך הבנתי
שייתכן ויש לזה כוח ושאני יכולה להיות אסרטיבית ולשלוט בחיי, רק צריכה את המקום
השמור לאיבוד שליטה ולכניעה .

זה
לקח זמן לקבל את עצמי, את הזונה שאני, את השפחה שאני. זה לא בא בקלות. אבל התהליך
היה כל כך מרתק שהרשיתי לשינוי האינטנסיבי להיעשות בי.

בהתחלה
התביישתי, הסתרתי את העובדה שאני בקשר כזה. מחקתי מיילים, שמרתי בסוד. וההתנהגות
שלי ביומיום השתנתה:  קיבלתי ביטחון שלא
היה לי, הצורך בסמכויות סביבי הלך והצטמצם. גדלתי, התחזקתי והאורגזמות שלי  באו מעולם אחר.

בניתי
עם אדוני קן הרמטי שבו שוררת שליטה בלבד ולא שום דבר אחר. ולתוך החלל השמור והמוגן
הזה , היא יצאה ונחשפה במלוא גופה והדרה: יצור- פרא נטול תרבות , אמיתית ויפה עד
כאב. היא הייתה באה רק כשהוא קרא לה. כשקיבלתי את קיומה ולא פחדתי להודות בה, הוצאתי
אותה החוצה וסיפרתי לחברות. התגובות היו אוהדות ומקנאות אבל גם ביקורתיות. בזכות
התחושה העמוקה שטוב לי, ונכון לי, התמודדתי עם כל חץ שנזרק לעברי וזה  אף חיזק את השפחה שאני עוד יותר.

אחרי
זמן של התפתחות ולמידת הדרך שלי, השפחה שאני והאדם החברתי שאני התחברו לאחד. אני
לא מתנהגת כמו שפחה ברחוב, אבל אני לא מסלקת אותה מהתודעה שלי היומיומית. יש לה את
המקום שלה. היא נותנת לי הרבה רעיונות וכוח. יש לי תחושה שהעולם בחוץ מלא ברעיונות
של איך לחסל אותה ואני מבינה למה היא מפחידה אנשים. פרא מפחיד אנשים (תראו איך
אנחנו מתייחסים לטבע!)

בימים
המתוחים הללו, בין אזעקה לאזעקה אני מגיפה את התריסים ומתבודדת איתה בעולם של
חוקים טבעיים. היא מענגת אותי ולוחשת לי סודות. החוקים בהם היא מתקיימת חזקים כמו
צמחייה שגודלת אחרי שריפה גדולה, לא סלחניים כמו צונאמי אחרי רעידת אדמה ונצחיים
כמו גלגל.