אני יכול לכתוב לכם סיפור, אם אני רוצה. על איש אחד שהיה לו חיוך וסכין. וגם אקדח. ורובה. אבל בעיקר חיוך. על איש אחד שהיה הולך ברחובות האש בלילות, עם אקדח, וסכין, ורובה, אבל בעיקר עם חיוך. על האיש ששבר את המוסכמות הספרותיות, עם אקדח, וסכין ורובה, וחיוך. יש לו שמנת בכיס ועוגת מרשמלו על הראש. יש לו סוכריות תות תקועות עמוק באוזן. "יש לך משאלת מוות?" היא ילחש לך, כשהבל נשימתו מתוק ומבחיל, מציף מקרוב את כל פניך. "יש לך משאלת מוות?" היא ילחש, והריח המתוק והמבחיל יציף אותך, ותרצה גם לבכות וגם לצחוק. "אל תבכה," יאמר האיש עם החיוך, שסוכריות תות על מקל תקועות לו עמוק באוזניים. הוא ישלוף סכין קפיצית בתנועה לאה, יביט אליך בעיניים משועממות וחסרות הבעה, ואז יאמר בנימה מלאה פאתוס כשהוא דוחף את להב הסכין לבין שפתיך, "בוא נשים חיוך על הפרצוף שלך".
היריות נשמעות מ-כל פינה בעיר הזאת, וכולם פוחדים, חוץ מאחד, חוץ מהאיש עם החיוך. הוא צועד בצעדים כבדים ולאים, עם רובה כבד תלוי לו על הכתף, ומעת לעת הוא יורה מטח של עופרת שיכול להפוך לאדם את הפרצוף לקיא. אזניו מחודדות משנים של חידודי לשון, והלשון שלו מחודדת משנים של זיוני שכל. "זה מה שקורה, ג'וני," הוא יאמר ויביט עמוק לתוך עיניך, "זה מה שקורה כשלא מאשרים יצירות," והוא ידחוף את הסכין לפיך ויחייך חיוך פסיכי, קר ומעוות, "בוא נשים חיוך על הפרצוף שלך".
בקצה אחר של העיר הוא יושב חבול וכואב, מעוות גופנית ומנטלית, ויורה פקודות רפות ללא חשק. "הביאו לי את הג'וקר מיד, למען נעשה בו שפטים," "למה, בוס?" יאמר מי שיאמר, "הלו הוא בחור כארז, ופיו נוטף דבש," "ולא רק זאת," יאמר מישהו אחר, "יש לו עוגת מרשמלו על הראש, וסוכריות על מקל תקועות עמוק באזניים," דון קורליאון יגרד את צד פיו, ילטף את השפם שלו, יגלגל עיניו, ויאמר בשקט ושעמום - "זה לא החיוך שלו שמטריד אותי, ואפילו לא המרשמלו שעל ראשו, זו הגישה שלו, היא כל-כך..." וכאן הוא ישתהה כדי למצוא את המילים הנכונות, "חסרת כבוד". פרצוף מחייך יופיע בחלון, ויופיע לפני דון קורליאון, כשהוא ממשש ארנבת, ועופות שחוטים תלויים לו מהראש, "כן, צ'יקן," יגיד דון קורליאון כשהוא מביט בו בשעמום עם שמץ תמיהה, "מעולם לא הבנתי אותך, צ'יקן, אתה מטורף לא פחות מהאיש עם החיוך. אבל אני חושב ש-רק אתה מתאים למשימה, אתה האיש הכי טוב שלי, נאמן ואמיץ, הכי טוב." ואז דון קורליאון ייקח נשימה ארוכה, כי חצי מחייו הוא עישן סיגרים. "תהרוג אותו, צ'יקן, אני סומך עליך. רק אתה יכול להחזיר לי את השליטה על העיר." "בוודאי, בוס," יאמר צ'יקן בקול עליז ודק, ויוסיף - "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב. זו לא העיר שלנו, אתה מקשיב?" "אני מקשיב," יאמר הדון, "וכבר מתחיל להיות לי קר, זה מזג-האוויר שמשתגע, או המוות שאורב בארובה".