כשיש מה להגיד

אני לא מבין על מה הם מוחים כל הזמן... הקוטג' מתייקר - מוחים. הקורנפלקס מתייקר - מוחים. אבל על החיים שלהם האלה העלובים הם לא מוחים. האוטובוס מצפצף כי אני חוסם לו את הדרך. אני איש זקן, שהמדינה, החברה, האנשים, התעשייה, השיטה, הבירוקרטיה, הקידמה, השמרנות, הטיפשות והחוכמה, היופי והכיעור, הטוב והרע, דפקו אותו כבר 72 שנה, כל ימי חיי עליי אדמות. לא יכול ללכת מהר, אין לי כוח, שהאוטובוס יחכה. "אנחנו אנשים עסוקים," צועק לי אחד דרך החלון, "יש לנו הרבה עיסוקים חשובים, גורל המדינה והחברה והביטחון תלוי בזה שנגיע לעבודה בזמןןןןן!!" הוא צורח. "אתה סתם גרגיר חול," אני ממלמל, וכל האוטובוס הזה הוא סתם חופן קטן של חול. אני הולך אל האינסוף, בסוף חיי, והם עוד חושבים שהעולם הזה אמתי. "תן לעבורררר!!!" צועק המישהו, ואני שומע רק מה שאני רוצה לשמוע, אין לי כוח לכסילים ונפוחי אגו, יש לי זמן. "תדרוס אותו! תדרוס אותו!" צועק מישהו לנהג. תדרסו אם בא לכם, אני עובר את הכביש לאט-לאט, יש לי מלא זמן, ואין לי ל-מה למהר. "זקן," פונה אליי הנהג, "אולי תתניע את מקל ההליכה שלך?" אני מגחך, חוש הומור של נהגים. יש לי זמן, לאט-לאט. 

אני מגיע לצד שני של הכביש, וכל האוטובוס מביט עליי בתמיהה. "אני אשחוט אותך," אומר לי רוסי אחד בחליפה, ומסמן על הגרון. האוטובוס נוסע. אני הולך לאט-לאט לעבר חנות קטנה לקנות לי משהו מתוק לאכול. אני צריך סוכר לפעמים. עכשיו ש-ליצמן הכריז על הסוכר ועליי גזר-דין מוות, אני צריך לנקוט בשיטות לא קונבנציונליות. "זקן, אתה מפריע לי לעבור!" לא בעיה שלי. "אל תדבר אליו ככה," מטיפה לאיש החצוף מוסר איזו קוסית קטנה, "אולי כשהוא היה צעיר הוא היה זיין, וזיין את כל הקוסיות בשכונה שלו," "אתה היית זיין, סבא?" צוחק הבחור הצעיר, והם הולכים. אני נכנס ומבקש וופל מצופה שוקולד. "בבקשה," אני מוציא את הארנק ומחפש את הכסף. "כמה כסף זה?" "חמישה שקלים," אה... "הנה שקל..." אני מחפש, "הנה עוד שקל... זה שניים..." אני מחפש. "טוב, זקן, שניים זה מספיק," "אמרת חמש," "שניים מספיק," טוב... לקחתי את הוופל וקילפתי את העטיפה. "תאכל בחוץ, בבקשה," "פה טוב, יש מזגן..." "אתה מפריע לקונים," איזה קונים...? הסתכלתי אחור וראיתי תור של חמישה אנשים, זה לא היה קודם. טוב, אני אוכל את זה בחוץ, יצאתי.