כשיש מה להגיד

ישבתי עגול על השולחן המתקפל.

הרחתי את ריח הרגליים שלי.

שמעתי שמיים כחולים ושדות ירוקים,

וידעתי את הבשר שידעתי.

לא היה כמוהו בכל המחוז,

רך וטעים לחיך.

ניגבתי את השפה מטיפות הדם,

והמשכתי למצוץ מהאוגר את הדם.

רוח קלה אפפה את הלילה,

שלהבת ירח לבן.

משב כנפיי פרפרים,

ניחוחות של גופות עולות בעשן.

רע ומר היה להיכנס לקבר החשוך,

ולחכות עד שהיום יחלוף,

יעלה בעשן האדמה הרותחת,

ושוב יכסה הלילה את הארץ.

חשתי רגבים, ותולעים, בפי.

חשתי את טעמו החמצמץ של דמי.

הלילה כבר נגמר, ויום חדש התחיל.

אנשים פסעו ברחוב, בטוחים,

גופם נע חופשי.

ואני מוטל על בטן ריקה בקבר חשוך,

ומחכה לעלטה לצאת ולטעום קצת בשר.

ארצה אותה צעירה, יפה ובריאה,

מגישה לי את צווארה,

אנעץ ניביי ואהפוך אותה לזוגתי המקוללת כמוני,

ואלמד אותה את אמנות הצייד,

אכילת הבשר,

ומציצת הדם.