כשיש מה להגיד

"וואו, סוניה, איזה שדיים גדולים יש לך!"

תודה, מתוק, אתה חרמן דובשן מאוד.

"בואי, סוניה, ונשתגל כמו חיות!

אני אעשה לך טוב!"

זה יפה מאוד מצדך, אבל אני במחזור.

"מה, סוניה, לא אכפת לי מהשטויות האלו!

אני אשגל אותך כמו חיית פרא!"

טוב, מאמי שלי,

בוא אליי בתשע בערב, ונהנה.

"בטח, סוניה, אני אבוא!

את הזיון הכי טוב שהיה לי, והיה לי הרבה!"

תודה, מתוק, זה מחמיא מאוד מצדך,

גם אני זוכרת את הזיונים אתך לטובה.

"מה, סוניה, מותק, למה את בוכה?

אמרתי משהו לא בסדר?"

לא, פשוט... כבר שנים לא שמעתי מילים מתוקות כאלו מגבר.

"אחרי שנעשה את זה כמו אז, את תשכחי מ-כל הגברים החארות!

אני אעשה לך טוב!"

תודה, מאמי. אני מצטערת שאני בוכה. ניפגש בתשע.

"בטח, סוניה, את הדבר הכי טוב שקרה לי, וקרה לי הרבה!"

תודה, דובשן. תבוא חרמן.

"אני תמיד חרמן עלייך, סוניה, את האישה הכי טובה בשבילי!"

אה... אני חושבת שכדאי שנעלה אליי עכשיו, בתשע אני אהיה עייפה.

"בטח שתהיי עייפה, סוניה, כי עכשיו אני הולך לעשות לך כל-כך טוב..."

הו, דובשן, איך אתה מרטיב אותי כל פעם...

אני כבר לא יכול להגן על עצמי. זו עיר של ערסים קשוחים אוהדי בית"ר, ואני בכלל אוהב שחמט. כל פעם שאני יוצא לרחוב, אני פוגש פנים חתומות מקנטרות, שבוער להם מאוד להוכיח לי כמה אני עלוב. במקרה הטוב זה נגמר בעלבונות, לפעמים בשריטות מנפילה, ולפעמים מפנס בעין. פעם הייתה לי רגל שבורה. אבל כשפגשתי את מרינה במדרחוב ליד הכיכר, הכול השתנה, כאילו נוכחותה בחיי הגנה עליי. היא הייתה מתוקה ונשית מאוד, אבל לא בצורה מעצבנת. הייתה אוכלת איתי גלידה מאותו הגביע, ומלקקת את שאריות הגלידה משפתיי. הייתה לה נוכחות מרגיעה, כמו אם לילד קטן. משהו מחבק כזה וחם, אבל גם אוורירי. יכולתי לנשום כשאני איתה, ואף-אחד לא הציק לי מאז שפגשתי אותה. 

כשהיא נסעה, כאילו כל האוויר התרוקן מהעולם. הקירות הרגישו לוחצים, והאנשים הרגישו מאיימים. אפילו האוכל לא היה טעים, ולפעמים הייתי מקיא או מקבל כאבי בטן או שלשולים. הייתי חייב לראות אותה שוב, ופרשתי את המפה שהיא השאירה לי, בה מסומן הבית שלה באשקלון. היא תיארה את הלילות המשגעים שנוכל לחוות ביחד בעיר שלה, על הגג, עם בירות, נאפס, חטיפים ופיצוחים. וכשהיא הייתה מדברת על זה, גופה היה נע באטיות כמו מתוך משגל, כאומרת ש-לילות תענוגים מחכים לנו. חשבתי על העיניים היפות העמוקות שלה, על גוון קולה ועור גופה, על החיוך הקטן החמוד בקצה שפתייה ושערה הרך, וידעתי שאני חייב לראות אותה. הייתי חייב לקבל קצת אוויר לנשמה מתוך המדמנה הירושלמית הזאת. ארזתי תיק עם בגדים, תחתונים וגרביים, ארבעה חבילות קונדומים ואפילו ויאגרה למקרה שהתרגש יותר מדי. ויחד עם עוד דברים, כמו טישו וכדורי שינה, פסעתי לתחנת הרכבת לתפוס את הרכבת לאשקלון. להפתעתי הייתי הנוסע היחיד, ולכן התרווחתי על ארבעה מושבים, והצבתי את המזוודה באמצע המעבר, הרי אין פה איש שזה יפריע לו. הרכבת יצאה בדיוק בשעה הייעודה, ואני התרווחתי ועיינתי בשבועון "מעריב לנוער", כשלפתע קול הרעים מהרמקולים. "הנוסע מתבקש לפנות את המזוודה מהמעבר, זה מפריע לשאר הנוסעים," אמר הקול, ואז הייתה חריקה של קול סטטי. הבטתי לכיוון תא הנהג בהלם, אבל כמובן שלא יכולתי לראות כלום, כי הוא היה נעול ואטום. לקחתי את המזוודה, מרגיש כמו שוטה, ופיניתי את המעבר. דוחק את המזוודה בין המושבים. "הנוסע מתבקש להשתמש במושב אחד מלבד," הודיע הנהג במערכת הכריזה, "זה שולל מקומות ישיבה משאר הנוסעים," הרמתי את עיניי לכיוון תא נהג הרכבת, "איזה נוסעים?" צעקתי. אבל לא קיבלתי תשובה. בעל כורחי צמצמתי את עצמי למושב אחד, וניסיתי לישון, כשמסכי הטלוויזיה נדלקו והתחילו לשדר פרסומות ברצף בקול גדול. לחצתי על לחצן המצוקה והודעתי לנהג שאני לא מעוניין לראות טלוויזיה, ושיכבה אותה בבקשה, אך הוא הודיע לי שההוראות שהוא קיבל הן להדליק את כל מסכי הטלוויזיה בכל נסיעה. -גם ככה עדיף שאלך לישון- חשבתי, ונטלתי שני כדורי שינה. הדבר הבא שאני זוכר הוא את נהג הקטר מטלטל אותי, ומודיע לי שאנחנו באשקלון. "כבר?" אמרתי בתדהמה לפרצוף הקשוח והכועס. "אתה מעדיף לנסוע עוד?" הוא שאל ברוגז. "לא," אמרתי, "טוב שהגענו," "ברור שהגענו," הוא אמר, "הרי בשביל זה נסענו," לקחתי את המזוודה וירדתי לרציף באשקלון. תחנת הרכבת הייתה שוממה, ויצאתי אל העיר, מביט סביב. השעה הייתה שעת ערב, ולא נראו אנשים. פרשתי את המפה וסימנתי את מקומי. אז סימנתי את ביתה של מרינה. בדיוק בינינו הייתה כיכר, והייתה בה מסעדה. הלכתי לאכול משהו לפני שאגיע אליה. 

הרחובות היו ישנים ושוממים, רק כמה כלבים טועים שוטטו רעבים ממקום למקום. הגעתי למסעדה וביקשתי את התפריט. אישה עגלגלה ונרגנת הביטה בי מעבר לדלפק, וסקרה אותי ללא בושה. "אתה לא מ-פה," היא קבעה. "נכון..." אמרתי, מנסה להבין את הנקודה. "לך מ-פה, אתה לא מקבל כלום!" היא אמרה בזעף, וסובבה ממני את ראשה. יצאתי החוצה והרגשתי סחרחורת. הבתים הפכו לבנים בצד השני של הכיכר, והכלבים נראו רעבים ונואשים יותר. הבטתי לכל עבר, אבל לא ראיתי אף אדם. תהיתי אם מישהו רואה אותי מאחד מחלונות הבתים. כשעברתי ברחוב צר, חסמו את דרכי ארבעה גברים גדולים ושני ילדים. "מה הבעיה?" שאלתי. "אין מעבר מכאן," אמר אחד מהם. הסתובבתי לחזור על עקבותיי, אבל גם מאחוריי עמדו שלושה גברים ושני ילדים. "גם מ-פה אין מעבר," אמר גבר אחר, וגיחך. הם התקרבו אליי משני הצדדים, וכנראה מרוב אימה התעלפתי.

כשהתעוררתי גיליתי שאני קשור באיזו חצר אחורית לצינורות מים, ושהפשיטו ממני את כל בגדיי, חוץ מהתחתונים. גופי היה חבול וזב דם. לא זכרתי שהיכו אותי. ילד הביט בי בעיניים פעורות, כמו על חרק מעניין, ורץ מחוץ לחצר. מיד הוא חזר כשלפניו ארבעה גברים ושלושה ילדים. אחד מהם פשפש בערימת בגדים וחפצים בצד החצר, והבנתי שזו תכולת המזוודה שלי. המזוודה עצמה לא נראתה בשום מקום. הוא נפנף מול פניי בחבילות הקונדומים ובחפיסת ה-ויאגרה. "באת לזיין את הילדות שלנו," הוא אמר כקובע עובדה. "אנחנו נדאג שלא תוכל לזיין עוד בחיים," גבר אחר שלף סכין חדה והתקרב אליי, שלושה גברים אחזו בי. "ועכשיו," הוא אמר, "נוריד לך את הקטן."   

הרוח הזאת בפנים עושה לי מצב רוח לזיונים

אתה רוצה להזדיין איתי, מומו?

"אני לא יכול עכשיו, אני עסוק,"

הייתי רוצה ככה שירד גשם, ויהיה לי קר...

"תעשי מקלחת,"

יש לך פתרונות לכל דבר, אה, מומו?

"בטח,"

כמה הייתי רוצה לנהוג במכונית,

כביש מהיר, רוח בשיער...

אופקים חדשים... אחח...

"תעלי על אוטובוס,"

מומו, אתה לא רוצה לזיין אותי, אז אין לך זכות דיבור,

יש מבין?

"יש,"

הייתי רוצה פשוט לנוח מהכול... כמו באי בודד...

"לכי לישון,"

מומו, אמרתי לך לבלום! מי שלא מזיין אותי - לא מדבר. ברור?

"ברור,"

כל-כך נעים לי האצבעות על הקוס... אם מישהו היה יורד לי...

מזיין אותי...

"תקני דילדו,"

מומו? מה שמעתי? אתה עוד פעם מדבר? מה אומרים?

"סליחה,"

יופי, תמשיך לשחק באקס בוקס במקום לזיין אותי...

למה תמיד אני תופסת את הסתומים?

ישבתי עגול על השולחן המתקפל.

הרחתי את ריח הרגליים שלי.

שמעתי שמיים כחולים ושדות ירוקים,

וידעתי את הבשר שידעתי.

לא היה כמוהו בכל המחוז,

רך וטעים לחיך.

ניגבתי את השפה מטיפות הדם,

והמשכתי למצוץ מהאוגר את הדם.

רוח קלה אפפה את הלילה,

שלהבת ירח לבן.

משב כנפיי פרפרים,

ניחוחות של גופות עולות בעשן.

רע ומר היה להיכנס לקבר החשוך,

ולחכות עד שהיום יחלוף,

יעלה בעשן האדמה הרותחת,

ושוב יכסה הלילה את הארץ.

חשתי רגבים, ותולעים, בפי.

חשתי את טעמו החמצמץ של דמי.

הלילה כבר נגמר, ויום חדש התחיל.

אנשים פסעו ברחוב, בטוחים,

גופם נע חופשי.

ואני מוטל על בטן ריקה בקבר חשוך,

ומחכה לעלטה לצאת ולטעום קצת בשר.

ארצה אותה צעירה, יפה ובריאה,

מגישה לי את צווארה,

אנעץ ניביי ואהפוך אותה לזוגתי המקוללת כמוני,

ואלמד אותה את אמנות הצייד,

אכילת הבשר,

ומציצת הדם.

אני לא מבין על מה הם מוחים כל הזמן... הקוטג' מתייקר - מוחים. הקורנפלקס מתייקר - מוחים. אבל על החיים שלהם האלה העלובים הם לא מוחים. האוטובוס מצפצף כי אני חוסם לו את הדרך. אני איש זקן, שהמדינה, החברה, האנשים, התעשייה, השיטה, הבירוקרטיה, הקידמה, השמרנות, הטיפשות והחוכמה, היופי והכיעור, הטוב והרע, דפקו אותו כבר 72 שנה, כל ימי חיי עליי אדמות. לא יכול ללכת מהר, אין לי כוח, שהאוטובוס יחכה. "אנחנו אנשים עסוקים," צועק לי אחד דרך החלון, "יש לנו הרבה עיסוקים חשובים, גורל המדינה והחברה והביטחון תלוי בזה שנגיע לעבודה בזמןןןןן!!" הוא צורח. "אתה סתם גרגיר חול," אני ממלמל, וכל האוטובוס הזה הוא סתם חופן קטן של חול. אני הולך אל האינסוף, בסוף חיי, והם עוד חושבים שהעולם הזה אמתי. "תן לעבורררר!!!" צועק המישהו, ואני שומע רק מה שאני רוצה לשמוע, אין לי כוח לכסילים ונפוחי אגו, יש לי זמן. "תדרוס אותו! תדרוס אותו!" צועק מישהו לנהג. תדרסו אם בא לכם, אני עובר את הכביש לאט-לאט, יש לי מלא זמן, ואין לי ל-מה למהר. "זקן," פונה אליי הנהג, "אולי תתניע את מקל ההליכה שלך?" אני מגחך, חוש הומור של נהגים. יש לי זמן, לאט-לאט. 

אני מגיע לצד שני של הכביש, וכל האוטובוס מביט עליי בתמיהה. "אני אשחוט אותך," אומר לי רוסי אחד בחליפה, ומסמן על הגרון. האוטובוס נוסע. אני הולך לאט-לאט לעבר חנות קטנה לקנות לי משהו מתוק לאכול. אני צריך סוכר לפעמים. עכשיו ש-ליצמן הכריז על הסוכר ועליי גזר-דין מוות, אני צריך לנקוט בשיטות לא קונבנציונליות. "זקן, אתה מפריע לי לעבור!" לא בעיה שלי. "אל תדבר אליו ככה," מטיפה לאיש החצוף מוסר איזו קוסית קטנה, "אולי כשהוא היה צעיר הוא היה זיין, וזיין את כל הקוסיות בשכונה שלו," "אתה היית זיין, סבא?" צוחק הבחור הצעיר, והם הולכים. אני נכנס ומבקש וופל מצופה שוקולד. "בבקשה," אני מוציא את הארנק ומחפש את הכסף. "כמה כסף זה?" "חמישה שקלים," אה... "הנה שקל..." אני מחפש, "הנה עוד שקל... זה שניים..." אני מחפש. "טוב, זקן, שניים זה מספיק," "אמרת חמש," "שניים מספיק," טוב... לקחתי את הוופל וקילפתי את העטיפה. "תאכל בחוץ, בבקשה," "פה טוב, יש מזגן..." "אתה מפריע לקונים," איזה קונים...? הסתכלתי אחור וראיתי תור של חמישה אנשים, זה לא היה קודם. טוב, אני אוכל את זה בחוץ, יצאתי.