הייתי וברחתי

החורף הזה לא נראה טוב בהתחלה שלו. הרופאה אמרה לי שאני צריך ללכת לפסיכיאטר כדי לחדש את אישור התרופה. קודם כל, איך אני יגיע למשרד שלו שנמצא בקצה העולם, אין לי תחבורה. וגם אם אני אגיע, איך לעזאזל בכלל קובעים תור. וגם אם אני אקבע תור, ואפילו יגיע, אין לי זין לכל השאלות שלו אם אני משוגע או לא. הרי כולם משוגעים! גם הוא! אז הוא יקבע אם אני משוגע? ברור שאני משוגע, כמו כולם.

כאילו אני צריך שהוא יאשר לי את התרופה כדי שאני אהיה קצת פחות משוגע, באופן שלא אתייסר יותר מייסורי הקיום הרגילים, ולא אגרום נזק לי או לסביבה... ואבא כל הזמן עסוק ואין מי שיעזור לי. הוא נוסע חצי מדינה בשביל טקס טירונות של הבן שלו מאישה אחרת, לא אימא שלי שמתה, ובשבילי בקושי נוקף אצבע, ואין לי כוח וזין יותר לעולם הזה. 

אני מעשן כן ואני מעשן הרבה כן ואני אמשיך לעשן עד שאני אמות, ומצידי שהעולם הזה יישרף. מביאים ילדים עלק... מה יש להביא ילדים לעולם מסריח כזה? אני לא מבין את אלה שעושים ילדים, למה להביא אותם לגיהינום הזה?

אבל כמו תמיד אנשים אומרים "לי זה לא יקרה" או "לילדים שלי זה לא יקרה" משפטים שהם הכי מטומטמים בעולם, כי לכולם זה קורה. כלומר שהם סובלים בחיים.