הייתי וברחתי

יושב לי על שולחן, רגל פה רגל שם,

יושב על השולחן, מלקק את מנורת התקרה

אוסף שאריות מ-כל מיני חלומות

ותמיד-תמיד מפליץ בצרורות

יושב על בקבוק עומד, רגל פה רגל שם,

יושב על בקבוק עומד, נהנה עד סוף העולם

מרגיש חדירה קשיחה ותובענית,

ויודע שהיקום אוהב אותי בתחת תמיד

יושב על בחורה, אשך פה אשך שם,

יושב על בחורה, עם תחת חשוף לעולם

מקבל מכות בטוסיק כי הייתי ילד רע

ונהנה-נהנה עד צאת הנשמה

יושב על חרא, רגל פה רגל שם,

יושב על חרא, הוא לא קשה - הוא צמיגי

מסריח כולי ומרגיש כמו בהמה

וזה כל-כך משחרר להיות -

שובר מוסכמות

שוחט פרות קדושות

לנבל את הפה

לבזות את עצמי

נדפק בתחת, רגל פה רגל שם,

נדפק בתחת על-ידי כושי עצבני

הוא פותח אותי לשניים, כמו סכין

ועומד לי כל-כך חזק, עד כדי שאני יכול להרים בזין את -

כל המצרכים שאני קונה ביום שישי במכולת,

כולל תריסר בקבוקי קולה, 8 צנצנות ריבה, 

מגש אקסל - כלומר משטח - כלומר קרטון,

ועשרים קופסאות שימורים גדולים של מלפפונים -

מלפפונים חמוצים חתוכים דק-דק לטבעות,

מפוזרים בין פלחי שום ופלפל כדי להעניק להם טעם פיקנטי

וקישואים מרוטשים, וגזרים קצוצים,

מחוסר אונות וחוסר גבריות מנטלית

מלכת סאדו - תכנסי בהם!

כואבות לי הציפורניים ברגל שמאל שלי.

יש שירים נעימים של שנות התשעים, טראש מוחלט.

המוח שלי מוזר, מרגיש נפוח, אבל המחשבות לא עולות לקומה אחרונה,

כלומר הן רדודות.

מה שיחזיר אותי לעצמי זו כתיבה חופשית בבלוק כתיבה,

אבל כל דבר בי מתנגד מדי, כי אני מרגיש שזה יהיה כואב.

הציפורניים כואבות.

כאילו אני מרגיש אותן צומחות מתוך הבשר.

אני צריך תנומה כדי לחזור לעצמי,

אבל אני לא עייף ממש, ואין לי חשק לישון.

אני פשוט אשתעמם לי,

ויעסיק את עצמי בשטויות.

אולי אשמע דיסק או שניים שלא שמעתי הרבה זמן.

אין לי חשק לראות טלוויזיה.

קליפים ביוטיוב, אולי, קצת.

נדמה שכולם משתגעים קצת בתקופה הזאת,

למרות שזה לא קיצוני,

גם אני קצת.

אולי זה חלק מתהליך ההתחדשות של האביב ופסח,

אנשים מרגישים שונים, ומנסים לברר מי הם עכשיו.

גם אני מרגיש שונה. 

גורילות בערפל, מה זה אומר,

שהן מתחבאות מפחד, שהן אורבות?

אולי אני יכול להזדהות עם גורילות הערפל,

אבל אני לא יכול להיות אחת מהגורילות האלו

כי אני חייב להיות בפרונט,

להגיד את שיש לי להגיד

להתערב אם צריך בקטנה בחיי אחרים,

אם הם סטו מהדרך, וצריכים דחיפה קטנה למסלול

וההעדפות המוזיקליות שלי מתעדנות עם השנים

אולי זה הגיל, אולי תחושה של פיוס,

אולי כמיהה לחיובי וגאולה

כי אם מטביעים את הראש בתוך אהבה,

הופכים מוצפים בה

אין מה לפחד, זו תחושה נפלאה

צריך להדוף אויבים צרי עין,

ולהגן על הלב מפני קנאה ורשע שמנסים להכתים אותו

אדם רואה עצמו קשוח אם הוא רואה סרטים אלימים,

הם הוא רואה סרטי זוועות,

או הוא יושב פעור עיניים מול תוכניות מידע לכאורה שמערערים את תפיסתו במציאות

הוא בוחן את גבולות העמידות של מוחו,

הוא לוחץ עליו

עד שהוא ביום בהיר וצח אחד משתגע,

הורג את אשתו או בתו, ומתאבד

כי מה שנכנס לראש, חייב להתבטא במציאות

אחרי ששידרו כמה פעמים בטלוויזיה את אחד מהמהירים והעצבניים, הסרט,

היה גל של תאונות דרכים בו שעטו מכוניות והרגו הולכי רגל

נקודה למחשבה

מה אתם משדרים בטלוויזיה שגורם לקשיש לשרוף אחות קופת חולים בחיים?

מה אתם משדרים בטלוויזיה שגורם לגברים לרצוח, לתעד את זה בפייסבוק,

ואז להתאבד, או לצאת למסע בריחה נואש שבסופו מוות?

מה אתם עושים עם האשליות שלכם, אנשים?

כי המוח בנוי ככה, שכשאתם רואים סרט,

תת-המודע לא יודע שזה סרט, הוא חושב שזו המציאות,

ומפנים את זה עמוק-עמוק-עמוק לתוכו,

לתוך תת-המודע, שהוא מוביל את המודע

האויב הכי גדול של השפיות היא טלוויזיה וסרטים וסדרות טלוויזיה

מה אתם משדרים בטלוויזיה?

נרדמתי על חוף הים

היו לי הרבה רגשות טובים,

שהובילו למחשבות טובות,

בנוגע להרבה דברים

אמרתי שהזמן הזה הוא זמני,

וכל העולם לא ממש ממשי

אמרתי שאין טעם לשנוא,

כי השנאה חוזרת אל מי ששונא,

והכי טוב לאהוב,

כי האהבה חוזרת אל מי שאוהב

אמרתי שזה בסדר להיות רגיש ועדין,

ולראות את העולם בצבעים קצת יותר ורודים.

הימים היו מרירים מאוד לאחרונה,

אבל הם הולכים ומשתפרים

ראיתי אור זוהר בחשכה,

ובתוכו הייתה עוגיית נחמה

והאור זורח בבוקר,

ואור ניצת מבעד לבנייני הבטון

הרגליים ממהרות לתפוס את הרכבת,

לעלות על הקרון האחרון

שירים מתפזרים כשלכת,

מגגות הבניינים, מעמודי החשמל

הרגליים עולות בחדר המדרגות

בחוץ העולם עומד שומם וריקני,

ממלא את כרסו בסהרוריות בוקר

והאיש עם הרגליים עומד לפני דלת נפתחת,

ואומר שוב ושוב לאישה מוזנחת מלאת שתיקה,

שהוא לא וויתר עליה.