הייתי וברחתי

בוקר טוב לך, חבצלת, מה שלומנו היום?

עשינו קקי? צריכים פיפי?

יש ילדים שרצים ברחובות, נכון לא טוב?

כל הרחובות מלאים מכוניות

ילדים קופצים מעל גגות כאילו אין מחר,

משתחלים בין מכוניות עם האופניים החשמליות שלהם

אבל אנחנו ילדים טובים, נכון? אנחנו לא יוצאים מהבית

סכנת נפשות בחוץ, אלוהים ישמור...

כל מה שאנחנו צריכים יש לנו בבית

בחוץ יש רק בחורות עם כלבים וגברים עם סכינים

אני פותחת חלון, אני רואה שמיים

נכון שטוב לנו לדבר עם הספרים?

ספרים הם החברים של האנשים המשכילים,

הם אף-פעם לא מאכזבים

תנוחי, חבצלת, אין מה לרוץ בחוץ

אנשים הולכים מ-פה לשם וחזרה, ותמיד חוזרים לאותו המקום

אבל אנחנו יותר חכמים, נכון?

אנחנו פשוט נשארים במקום

אל תבכי, חבצלת, למה את בוכה?

בואי נשמע שיר יפה ברדיו, נכתוב איזו פואמה

אנשים בחוץ כל הזמן הולכים חוזרים,

כאן יש לנו כל מה שאנחנו צריכים.

מתעורר בבוקר וכבר ערב על הנשמה

דימדומים של אור כשהשמש כבר שקעה

בלון הליום פורח באוויר אל העננה הגבוהה

שקית ניילון שנראית כמו חיה סינטטית ברוח הקלה

הרבה אנשים אומרים לי לעצור,

אבל המילים נכתבות מעצמן

הרבה תהיות אם אני משוגע

"אולי הוא משוגע, אבל לא מסוכן"

גם אני יודע ללכת ברחוב,

וללקט אור ממנורות הרחוב

אבל אני אדם שחי בתוך בועה,

תודה לארקדי דוכין, אבל מחוץ לבועה יש מלחמה

מכונית גדולה שבטח היא מונית,

חולפת על כביש החנייה עם פקעת בלונים ענקיים על הראש

חתונה, יום-הולדת, או בת מצווה,

כל השמחות הופכות לזיכרון עם חיוך מריר

הוא מנסה לשבט אותי לאדם אחר,

מי שהייתי, מי שמעולם לא הייתי בו שלם

אני מסביר לו את ארנסט המינגווי ולב ברזל ולב חמאה

אני לא יודע אם הוא באמת מבין מילה

הילד שבר את האף,

מזכיר לי ששברתי את הלסת כשהייתי קטן

שיר יפה שעלה מהעבר מתנגן אצלי שוב-שוב,

מזכיר לי תחושה שעדיין לא נעלמה. 

אני מתבשל בתוך תנור בתוך סיר על חום גבוה. ילדים מתרוצצים סביבי, מחכים לאכול אותי. אני מתקלף מ-כל השכבות כמו בצל, והופך לפרי עירום. השמש הגדולה באופק שורפת אותי, ענקים תוקעים בי מזלגות.

שמיים גדולים בתוך ענן, אני צף מכאן. לא רואה כבר בעיניים מרוב כאב ובכי, מזיע דמעות. שיקולים לכאן וכאן נמחקים, נותרת רק הישרדות. אם אני נגמר, אני עושה את זה בטוב, בלי צרחות ואנקות שאפשר לשמוע.

שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון. רק אתמול הייתי פרח פרא עם פרחים כמוני פזורים בשדה. ואז באו הכאבים, השמש היכתה, זה היה קשה. מלאך המוות פשט על השדה והחל לקצור באכזריות במגל. 

ראיתי אש בעיניים, וזה לא נגמר. שדות עלו באש, ואני פרח אומלל. מקוצץ, נאכל, מ-כל שבריר של יופי ואנושיות. נזרק לתוך פח הזבל של החיים, לתוך כבשן בסיר, לתוך גיהינום עלי אדמות. 

אז תגידו לי, איך זה בא בטוב? כשאי-אפשר להחלים מ-כל הצלקות. תגידו לי, איך אפשר להיות? כשהסכין המתהפכת עדיין נעוצה בבטני.

אני ילד טוב בסך הכול. המפלצת עשתה אותי לא אנושי.

>>>>>>>>>>>>>>>>

אני קם בבוקר, וזה בוקר אומלל. השמש בעיניים, והכול בבלגאן. מאשימים אותי על דברים שאין לי בהם נגיעה. מחפשים אותי אפילו שאני לא נמצא. וכל היום כולו העולם כמרקחה, זורק עליי את כל החטאים וכל מה שקרה. ואני אילם, אני לא מדבר. וקל להאשים את מי שפשוט וויתר.

אז תגידו לי, איך זה יכול להיות בטוב? כש-כל העיניים לתוכי בולשות. 

החיים זה דבר מסובך. להסתובב עם סכין בבטן - זה לא דבר של מה בכך.