הייתי וברחתי

אדם צעיר שלא יודע את שמו

הולך במרחבים של הנפש בכביש הראשי

מכוניות חותכות דרכו, הוא לא מרגיש

רק הרוח נושבת באוזניו

צעדיו הולכים, הוא הולך, הדרך לא מסתיימת

איפה שהגן שם ניצב הפסל

על כל תפארת הגן ניצב המלך במלוא הדרו

מפזר גשם של תקוות על פני העוברים והשבים

הלילה מחלחל לתוך הנשמה, גם אני לא בא

אני עקוד במחשבות של תקווה על העולם שיכול היה להיות

או יהיה

אין לי איפה לעמוד מלבד באמצע הכביש,

מול כל המכוניות שחותכות דרכי,

אני איני זע

קול התנשמות על העצים ותפרחת יונים

צל שזולג כמו דבש אל מפתני הבתים

הרים ב-צל, הרים בשמש, הרים נישאים אל-על

מעל כל הגאיות שבעולם, מעל הגיא הזה

בו אני עומד עם ענף עלים בידי

שואל לאן אפנה

כל הדברים כבר נעקרו, נופצו, לא נותרה משאלה

רק להניח לדברים, לנוע קדימה כמו מתוך חלום

כמו מתוך תקווה שמשהו ייפול מהשמיים,

יאיר את העולם הקפוא הזה.

כי את לא מבינה את משקל הדברים

את לא יודעת איך זה להיות אני

את חושבת שאני משחק,

את חושבת שאני יודע מה שאני עושה

אני לא יודע כלום,

אני אפילו לא יודע מי אני

אני לא יודע כמה באמת קוראים כאן,

אולי מונה הכניסות לא מדויק, מטעה

אולי קוראים כאן אלפים, מיליונים, ואני לא יודע

משום-מה יש לי הרגשה שאני מושך יותר תשומת לב,

ממה שאני אמור אילו מונה הכניסות היה מדויק

בועז רימר הוא גאון, אבל אני לא יודע מה מניע אותו,

הוא לא רובוט

ויש אוזלות יד, ויש משחקים

הנה שוב פרצתי טיפה את המסגרת

אני לא יודע למה אני כותב כאן, זה לא נותן לי כלום

זה נותן לי סיבה לעשות, כדי שהמוח לא יקפא

לא רודף תהילה, לא פרסום, לא כבוד, לא כסף

לא רוצה לכתוב ספר מודפס

בטח לא עם המו"לים בארץ,

כשאין סוכן ספרותי אחד רשמי בכל המדינה הזאת

ארה"ב, ועוד מדינות, מלאים סוכנים ספרותיים,

שנלחמים בשביל הסופר על החומר שלו,

שיקבל תמורה נאותה, חומרית

כאן הסופרים מושלכים לגוב האריות. עם הספר...

חיפשתי, ממש חיפשתי, סוכן ספרותי

בדפי זהב, באינטרנט, אין מושג כזה

סופר שאין לו שמץ של מושג בחוזים,

צריך להיאבק בהליכים מינהליים מול המו"ל,

שמנצל את תמימותו

זורק לו אחוזים בודדים מהרווחים

מילה מודפסת שווה פחות מדף נייר, הם אומרים,

"אתה יודע כמה עולה לייצר / להדפיס ספר?"

האמת שבדקתי, והעלות קטנה מאוד,

מקסימום עשרה שקלים לספר, בכמות של כמה אלפים.

>>>>>>>>>>>>>>>>

נכתב לאתר "במה חדשה".

http://stage.co.il/

קוצים קטנים מפרקים ידיים בערב יום שישי

ארגזים של ממון, של תיאבון, של אבדון

זוחלים לחדלון

וארץ זו על בנותיה שוכנת ביינות לסלעים

ואני עומד על סלע ומשקיף לגבהים

היא עומדת שם, מביטה בי,

בעיניים עתיקות וחכמות

וזהב ויהלומים אין לי כדי לפדות

בחושך המר הזרע נזרע, צומח לאור הירח

והירח חיוור מחליף גוונים של לבנים שונים

מתהפך על משכבו ולא יכול לישון,

כי כל המדינה כאילו תלויה לו בקצה הלשון

עננים של שלכת מבשרים מעל על ימים מתוקים יותר

בו נשב בחברותא ונשתה מכבי מחבית.

שן רקובה ושן דבש על מגש של כסף

שמיים מגישים מעל את המים שלהם

מכוניות נוסעות חרש,

בולשות בכל פינה, בכל זווית

הילדה בוכה,

כי אימא צעקה עליה, ואבא שותק

אין לה מקום אחר לגור,

היא חשה זרה בביתה, מוקפת אויבים

היגון מתחפר בין שיחי השושנים בגנים

היגון שואף סיגריה, מסניף סם,

אוהב וודקה, בירה

היגון קובר את המוח שלו בתוך צג הטלוויזיה

אורות כחולים על הכתלים

מהמר, מהמר, בכסף שאין לו

ובאים שדים מ-כל מיני מקומות,

מסכסכים בין שכנים, בין מכרים,

בין אנשים פשוטים שיושבים באותה הסירה

משסים את האנשים זה בזה,

בזמן שהם מתעשרים על חשבונם,

בזמן שהם שוטפים להם את המוח

טלוויזיה, עיתונים...

"שיחיו על הגחון וירגישו כמו מלכים"

אבל מי הם המלכים האמיתיים,

ועל חשבון מי?

על חשבונך, שלא גומר את החודש,

שמאמין שהתקשורת רוצה בטובתך

שלא רואה את מסך העשן שהם מפזרים בפניך

ואת מי אתה מאשים? את מי את מאשימה?

את מי שגר אצלך באותה השכונה, באותו הרחוב,

שנאבק להתקיים כמוך

שפורעים רוצחים אותו ברחוב

וה"מלכים" יושבים בשכונות מפוארות,

בבתים עם שומרים, עם מצלמות

חומות מסביב לשכונות,

שחס-וחלילה לא יבוא אדם פשוט לפתח ביתם...

וכמו מנצח על תזמורת עכברים,

כמו החלילן מהמלין,

הוא לוקח את כולם אל הים

אותי, אותך, אתכם,

וצוחק כשאנחנו רבים בינינו ומטביעים את עצמנו,

בשביל עוד מיליון קטן לחשבון הבנק שלו

אתם לא שמים לב שהעיתונים משקרים אתכם?

שהטלוויזיה צוחקת עליכם?

אתם לא רואים?

לא, אתם לא רואים,

אתם מאשימים את השכן שלכם, 

את קרוב המשפחה שלכם,

את בן/בת הזוג שלכם,

את הילדים שלכם!

ב-מה הם טעו שאתם לא טעיתם?

הזדיינת איתו?!

"כן!"

למה עשית את זה?

"כי כיף איתו!"

איתי לא כיף?

"לא!"

למה?

"כי אתה תמיד עסוק ועייף!"

זה בגלל שאני מפרנס את המשפחה...

"אז איתו אני אזדיין, ואיתך אגדל ילדים."

לא נראה לי הסידור הזה...

"למה?!"

כי את לא עומדת להישאר בחיים...

"לא! אל תדקור אותי! לא!"

אני כן אדקור אותך... אני כן...

"למה?"