חלק ראשון.

הוא והיא צחקו,

היא הייתה קוראת לו בייב, הוא היה קורא לה בייב.

הוא אהב לגלגל את שמה על לשונו, היא אהבה לצעוק את שמו בהפתעה!

היא הייתה מציירת עליו לבבות קטנים, הוא היה מכין לה סלט פירות מושקע.
הוא היה מנשק את הקודקוד של אפה הסולד והקטן, והיא ציחקקה.
היא דרשה שהוא ילמד יחד איתה, והוא הוציא בזכות זה מעל 90.
הוא הסכים לחכות כמה שצריך עבורה, והיא העריכה אותו על כך.
היא אהבה לישון עד מאוחר, והוא היה קם ב 6 בבוקר ומציק לה.
הוא היה מחבק אותה חזק מתוך שינה, והיא הייתה נצמדת אליו, שלא ישחרר.
היא הייתה שקטה לרוב ומופנמת, הוא היה מתבונן בה לומדת בדממה.
הוא היה קונה לה דברים קטנים, היא הייתה מפתיעה אותו בספונטניות.
היא הייתה צוחקת בקול, הוא היה נמס כמו חמאה.
הוא היה מרים אותה גבוה גבוה, היא הייתה משחררת צחקוק.
היא אהבה את הכתפיים שלו, הוא התמוגג מהחזה שלה.
הוא היה מנשק אותה ארוכות, היא הייתה מסניפה אותו שעות.

חלק שני.

היא אכלה את הפיצה בדממה, והוא ניסה לנשק אותה.

הוא תהה למה היא דחתה את הנשיקה, והיא הביטה לקרקע.

היא אמרה תירוץ של ״לא בציבור״, הוא חשב לעצמו, ״הרי התנשקנו בציבור!״

הוא לא הבין את זה, היא כבר ידעה מה יקרה.
היא הייתה שקטה כל הדרך. הוא תהה על הפטריות ולמה היא חשדנית כלפיהן.
הוא חשב על ארץ צ׳וסון, היא חשבה על ההמשך, אחריו.
היא ידעה שזה ייגמר, הוא קיבל את הזמנתה לראות את דירתה החדשה.
הוא ניסה לנשקה בחדר, והיא אמרה: ״שמע.. תקשיב.. אנחנו צריכים להיפרד״.
היא ישבה על המיטה, הוא קרס על ברכיו, לא מבין, לא מעכל.
הוא נשאר כמה שניות, היא החזיקה בידו, הבינה, אבל הייתה נחושה.
היא לא דיברה, רק נשמה לאט. הוא הביט בה, לא חייך, קם.
הוא הלך אל הדלת, בלי להביט לאחור. היא נותרה על המיטה, יושבת.
היא שלחה לו הודעה שהיא מצטערת, הוא נהג על 157 קמ״ש בכביש שש דרום.
הוא הגיב לה שהכל בסדר, פשוט זה קשה, היא שלחה לו חייכן.

היא ציחקקה מהחייכן ששלחה, הוא חייך חיוך נוסטלגי ונאנח.

הוא שלח לה גם חייכן, אמר שהוא מתגעגע, דמע, היא הייתה כבר רחוקה.
היא (אולי) חייכה, אולי דמעה, הוא כתב לה: ״אני אוהב אותך לעזאזל!״
הוא כתב את זה, וראה ״מקליד/ה״, ולא הספיק לראות את תגובתה, כי המשאי -.

חלק שלישי.

האוכל פה ממש טוב. היין נפלא. החיות נפלאות והאור מאיר תמיד,
הנחל כחול, הדשא ירוק, הקולות נעימים והיא מחבקת אותו.
הם מתנשקים, היא פה, לא הלכה מעולם. מחבקת אותו הכי חזק,
מבקשת המבורגר מב-לין וקפה סויה מתחנת הדלק יילו.
אבל התודעה נסגרת, יותר ויותר, מרגע לרגע.

הצבע מתחיל להיעלם, ואיתו הריחות.
היא לא שם. הנחל נעלם. החיות ברחו ואין יין.
ריח הקפה נעלם, השמיים משחירים.
והתודעה נסג -.