מילים.

אומנות. אומנות מדהימה ומתוחכמת בו זמנית.

אני אוהב מילים. אני אוהב לקרוא מילים.

אבל יותר מזה, אני אוהב לקרוא מילים שלא נכתבו.

לא לקרוא שורות, אלא, בין השורות.

מה שכתוב בשורות הוא תפל, משעמם ומיותר.

היהלומים, הג׳אמס, הכל חבוי, הכל בין השורות.

וכמה שזה קסום ונפלא, לחטט, דווקא שם.

המילים הן טריגריות, אבל טריגר הוא (בעיני) לא תמיד רע,

הוא מעיר דברים רדומים, הוא מעיר דברים שישנו במעמקי

התודעה, ורק מילה מסויימת יכולה להעיר, מתרדמת הנצח.

אני אוהב לשרבט, מילים, חלקי מילים, אותיות וחלקי אותיות.

זה הפטיש הקטן שלי, ההנאה הסודית שלי.

מילים הן מעוררות.

כמו סיגריה,

כמו קפה.

כמו אלכוהול משובח אחרי טיסה טראנס-אטלנטית ארוכה.

כמו אגרוף בבטן, באמצע הקרב, באפיסת כוחות מוחלטת.

יש להן כוח. יש להן פאקינג כוח.

ובעולם השליטה החולני שלי, המילים עושות את ההבדל.

תזכרו טוב טוב.

אך. ורק. מילים.

לא גובה,

לא גודל הזין,

לא קול הבאס,

לא גודל כף היד,

לא כמות הנשלטות בעבר,

ולא הבקיאות בחמישים גוונים.

רק מילים.

אנשים אפשר לכבוש בכוח,

אנשים צריך לכבוש במילים.

מי שתיכבש בכוח, תברח בהזדמנות בראשונה.

מי שתיכבש בעזרת מילים, אפשר להשאיר אותה חופשיה עם שער פתוח. היא לא תברח לעולם.