םירפסמ לש ןמז

האמת היא שהסוף של המקום הזה התחיל מזמן.

מתישהו כבר הפסקתי לפקוד אותו באופן קבוע, לעדכן בענייני ולהתעדכן בענייניכם על בסיס יומי, ואולי היה בכך סימן טוב. היה בבלוג הזה משהו שנתן לי המון, ומאידך תמיד סימן לי את התקופות בחיים שבהן אני נזקק... יחד עם זאת, הירידה בתדירות העדכונים וההתעדכנויות כנראה לאו דווקא נבעה מיציבות רגשית בלתי ניתנת להפרה וחיים מושלמים, אבל גם קודם לא שוטטתי רעב ללחם ברחובות, ועדיין באתי, כתבתי, קראתי, הגבתי. 

אולי המקום הזה קצת איבד את התמימות שלו בעיניי, וקצת הפסקתי להאמין לו. לא כי הקוראים (המעטים עד לא קיימים) אינם נאים בעיניי, הם כן, אלא כי משהו בי קצת נשבר. אולי קרה מה שקרה גם בסיבוב הקודם כאן - ההתקרבות והחשיפה גרמו לי להרים יותר חומות, ואולי דווקא לא קרה מספיק מה שקרה בפעם הקודמת - לא הצלחתי להתחבר מספיק לאנשים, ואט אט איבדתי עניין, ובעיקר, את הרצון לעניין. 

אולי קצת התבגרתי, וכל האינטרוספקטיבה האובססיבית הזאת כבר קטנה עליי - יש חיים שם בחוץ, ילד! מבחנים, חשבונות, לנקות את המקלחת... אתה לא יכול לשבת כל היום וללהג מול מסך מרצד.

אולי איבדתי קצת מהזמן הפנוי - הבחור ואני כבר יחד מעל לשנתיים, טפו טפו. גרים ביחד, חולטים קפה במקינטה, מגדלים צבעונים באדנית - the whole nine yards. אולי היציבות הזאת בכלל נתפסת בעיניי "משעממת" מידי בשביל להיכתב; פה ושם אולי יש איזה ריב או טיול משותף או מחווה רומנטית כזו או אחרת - אבל מכור כמוני לדרמה יודע שהקהל רוצה רק דם ודמעות. 

אולי נמאס לי לנהל זהות כפולה - כאן ושם, ובא לי שכל המציאויות שלי תמהלנה זו בזו. אולי אני סתם מחפש תירוצים לתהליך סמוי מן המודעות, שאני לא באמת מצליח להבין... 

כן, הסוף שלי המקום הזה עבורי ללא ספק התחיל מזמן, ועדיין, מתחתי אותו כמו מסטיק ביום שמש לוהט, כי לא היה לי האומץ לחתוך, והנה, זה כבר נעשה בשבילי. אני לא מבטיח שאניח סופית את העט המטאפורית, אולי אחזור בפעם הבאה בגלגול נוסף - קונספט אחר, פלטפורמה שונה, פחות אנונימיות (?)... מי יודע מה יוליד יום. 

תודה רבה לכל מי שביקר כאן אי-פעם: עבר במקרה וקרא כמה מילים, נכנס באופן קבוע, הגיע, הזדהה, עודד, מתח ביקורת, התעניין, טיכס עצה, חיבק או חרץ לשון באמוטיקון וכו'. 

ומה איתי? השבוע אני מקבל חלוק לבן, אירוע שמציין את תום הלימודים המקדימים ותחילת הכניסה למחלקות - ולמרות הנפש הצינית והמרירה שלי, אני לא יכול שלא להרגיש קצת כמו ג'יי-די בפרק הראשון של סקראבס - נרגש, מפוחד, צמא. הויקטוריה שלי עוד לא לגמרי בחיי, אבל זה מהלך שאני אצטרך ללמוד לעשות. הבחור מקסים כהרגלו, מאחל לי שלעולם לא ישבע ממני. 

אסיים במילות פרידה של מישהי מעולם אחר: I'll be back.