קלמנטינה

תם ממש לא חייבים. (זה ההמשך של הכותרת)

"זהו?!" זעף רפאל,  "אתה משאיר אותנו במתח? ובמקום כל כך... כל כך..."

"מעורר זרונות..." אשתו השלימה אותו.

"איך הגענו לפה?" היא שאלה.

בינס גירד בפדחת הרפאים שלו במבוכה.

"הו... זה קורה לי לפעמים כשאני מספר את זה..."

כולם הביטו בו במבט שואל, אפילו הארי פוטר התעורר.

"כנראה שאנחנו בתוך הגיגית..." הוא אמר, נקש באצבעות הרפאים שלו ומשפחת פוטר הופיעו יחד עמו במטבח המעגן.

גאיוס הביט בסיציליה השרועה לידו. הוא חייב למצוא את הלחש שיעיר אותה! מי הכי רוצה שסיציליה תחזור לעצמה?

גאיוס חשב. הוא הביט בסיציליה בריכוז ואמר: "אימפריו!"

היא לא נעה.

הוא חשב שוב. אולי זה בגלל שאימפריו מת? לא! אימפריו זה לחש של שליטה! איזה לחש יעיר את סיציליה?!

עלה רעיון במוחו. הוא התמקד בסיציליה וקרא: "קדברה!"

מלבד ההד שענה לו, דבר לא קרה.

גאיוס החל להתהלך בחדר הלוך ושוב. מי היה רוצה יותר מכולם שסיציליה תחזור לעצמה?!

ואז התרגשות עלתה בו. הפעם הוא היה בטוח במאה אחוז שהוא מצא את הלחש הנכון.

הוא הסתכל על סיציליה וחייך. לאחר מכן צעק בקול: "גאיוס!"

הארי פוטר התמקד בקאת'ברט בינס הרפאי. "זה לא יכול להסתיים כך," הוא אמר.

"מה הבעיה?" בינס שאל.

"הטאורוס הזה. מה הסיפור שלו?"

"כן..." בינס אמר בכובד ראש.

"או למה הם קראו לך 'וויזלי'?" לילי שאלה.

"האמת שאתם צודקים," בינס אמר, "אני לא יכול לסיים פה את הסיפור. יש לי הרבה דברים לספר לכם, ויש גם הרבה דברים שאני צריך שתספרו לי. אבל את החלקים העיקריים שמעתם."

"הגורל, והשרביט, ומסדר נפתוזי?" הארי אמר בצלילות. הוא לא היה כל כך נחוש לפחות בארבעים השנים האחרונות.

"כן!" בינס ענה, "לדעתי פרופסור טאורוס קשור לזה."

"מה זאת אומרת? חוץ מלדבר על המסדר מה עוד הוא עשה?" כריסטופר שאל בפחד.

"זה מעורר אימה. ובכן, טאורוס דרש שלא יכנו אותו פרופסור אלא בשם בוס. הבוס טאורוס."

"בוס טאורוס? למה דווקא בוס טאורוס?"

"נאי לא יודע. אולי זה חלק מהמסדר שהוא חבר בו."

כולם השתתקו לרגע.

"מה, זהו?" רפאל שאל, "רק בגלל שקראו לו 'בוס' הוא כל כך מוזר?"

"ממש לא," בינס ענה, "סלאזר סיפר לי שהוא ביקש למנות את טאורוס למורה כשהוגוורטס הוקמה, בגלל שהוא האמין שטאורוס יאזן את בית הספר כנגד גריפינדור, רייבנקלו והפלפאף שביקשו לתת גם לבוצדמים ללמוד בהוגוורטס."

"מה הוא יודע על עברו של טאורוס?" רפאל שאל.

"לצערי הוא לקח את הסוד הזה לקברו, ואין אנו יכולים ליצור עמו קשר." בינס ענה.

"האמת שדווקא יש," הארי פוטר הכריז, "העלאה באוב!"

גאיוס הרגיש איך האנרגיה זורמת ממנו והלאה לעבר סיציליה, אך דבר לא קרה. היא נשארה, שרועה על הרצפה.

גאיוס כרע לצידה והחל לבכות. "הכל בגלל המצנפת המטופשת הזאת!" הוא אמר, הושיט את ידיו מבעד לסורגי התא והסיר את המצנפת מראשה של סיציליה. בדיוק באותו הרגע סיציליה התעוררה.

"גאיוס?!" היא אמרה, "מה קרה?"

גאיוס סיפר לה בקצרה על מה שקרה עם המצנפת.

סיציליה הביטה בו כאילו רואה אותו לראשונה.

"מה,לדעתך אתה רצית יותר מכל שאתעורר?"

גאיוס השפיל את מבטו. הוא לא ידע מה סיציליה תעשה או תאמר עכשיו.

היא פשוט קמה, הרימה את ראשו של גאיוס ונשקה לשפתיו מבעד לסורגים.

גאיוס מיד הרפה.

"מה קרה?" סיציליה שאלה בחיוך.

"אה... אני..." גאיוס החל לענות. הוא באמת אהב את סיציליה, אז למה הוא הרפה כל כך מהר?

"אני פשוט קצת מופתע, זה הכל."

סיציליה חייכה. היא עזרה לגאיוס להיעמד (למרות הסורגים שהפרידו ביניהם) ולחשה: "אתה יודע שאני סהרורית?"

"מה?" הוא שאל בבלבול.

"חולת ירח. אני הולכת ומדברת מתוך שינה."

"אז מה שאת רוצה לומר לי זה ש..."

סיציליה קרצה לעברו. "אני בכלל ישנה כל הזמן הזה, אז אל תנסה להעיר אותי," היא אמרה ורצה משם, מותירה את גאיוס המבולבל בצד השני של הסורגים עם המצנפת בידו.

גאיוס הביט בפנייה שבה נעלמה סיציליה והניח את המצנפת על ראשו.

המצנפת החלה לדבר אליו וללחוש לו בתוך מוחו.

"גאיוס..." היא אמרה. היה לה קול שהיה ספק אם זה קול גברי גבוה או נשי נמוך, משהו באמצע.

"מה? מי את...ה?" הוא אמר.

"אתה, אני תודעה זכרית," המצנפת ענתה (או ענה?).

"מה? גם לך יש תודעה?" גאיוס שאל. משוםפ מה זה לא נראה לו מוזר או מפחיד שהוא מדבר עם בגד.

"מה זאת אומרת, גם לי? אני התודעה העמוקה ביותר!" המצנף ענה.

"לא, אתה לא." גאיוס ענה בביטחון, "התודעה העמוקה ביותר היא הגורל."

"אה, ככה? תגיד לי, אני נראה לך תפוח אדמה? אני נראה לך מזלג? אני נראה לך כובע?"

"טוב, האמת ש..."

"אולי אני באמת מדבר אליך מתוך מצנפת," המצנף אמר, "אבל האמת שהמצנפת היא רק אמצעי. אני הגורל."

גאיוס שתק.

"מה קרה? אתה מפחד? פתאום אני לא סתם מצנפת?" הגורל אמר.

"ת-תיזהר!" גאיחוס אמר, "יש אנשים שמנסים להשיג את השרביט, שזה בעצם-"

"-אתה," הגורל ענה, "וזה לא טוב שאני אהיה כל כך קרוב אליך, הא? אני יודע שזה מה שרצית לומר. אני גם יודע מי האנשים שמנסים להשיג אותך."

"ואתה יודע אם הם יצליחו או לא?" גאיוס שאל.

"לא, כי אמנם אני בעל כח עצום אבל אולי היכולת שלהם תעלה על שלי. וכן, זה נכון שאני יכול להחליטכמה כח יהיה לכל אחד ומה האופי שלו, אבל האמת שזכיתי בכח העצום הזה בזכות ולא בחסד."

"מה? מה אמרת עכשיו?! בזכות ולא בחסד?!?!" גאיוס נרעש.

"תירגע... אז פלטתי את הסוד השמור ביותר שלי, אז מה? אני יכול בקלות להחליט שתחטוף התקף לב ותמות או משהו ואז לא תוכל לספר את זה לאף אחד! ואני יודע שאין לך מושג מה זה התקף לב!" הגורל הוסיף כשראה שגאיוס בא לומר משהו, "ועכשיו אתה לא מספר לאף אחד על הסוד הקטן שלי, אחרת אתה תסבול, ומי שישמע את הסוד הזה גם יסבול."

"אז אתה לא כל יכול?" גאיוס שאל.

"אתה בכוונה מעצבן אותי, מה?" הגורל שאל והמצנפת התהדקה על ראשו של גאיוס.

"לא! אני מתנצל!" גאיוס צעק והמצנפת הרפתה.

"ועכשיו אני רוצה לשאול שאלה," גאיוס אמר.

"הסיבה שסיציליה התעלפה ואתה מדבר איתי היא בגלל שאתה השרביט," הגורל ענה לפני שגאיוס הספיק לשאול.

"אבל רק שתדע שחוץ ממך יש עוד שרביט אנושי כזה, והוא בא בדיוק מאיפה שבאת."

"מאיפה באתי?" גאיוס שאל.

הגורל צחק.

"רק כדי שהמצנפת לא תיפול לידיים הלא נכונות," הגורל אמר, "תן אותה למשפחת גריפינדור שנמצאת ממזרח לשוק שבו אמפריו מצא אותך. הם יצטרכו את המצנפת הזאת."

"למה?" גאיוס שאל.

"אתה עוד תראה, כשתיפגש עם השרביט השני."

"אני אפגש עם השרביט השני?" גאיוס שאל.

"אופס," הגורל אמר, "והגריפינדור הזה עוד יחשוב שהוא יצליח להשפיע עליי. אם כר אני אשפיע עליו. אתה ידעת שאני בכלל מדבר איתך בגלל תקלה במערכת?"

"מה?" גאיוס שאל.

"בכלל המצנפת הזאת לא הייתה אמורה להתקיים. זה הכל בגלל התקלה במחולל ההיסטוריה של הבוס ושל הוויזלים. עדיין לא החלטתי אם הם יצליחו להשתלט עליי או לא. נכון שאני ממש חופר לך בשכל? ואני יודע שאתה לא מבין מה פירוש הביטו 'חופר לך בשכל', אני הגורל אחרי הכל!"

"איפה אמרת שהגריפינדורים האלה נמצאים?"

"ממזרח לשוק שבו אימפריו מצא אותך יש מכתש גדול. הם גרים בסוכה אדומה, פשוט תשאיר את המצנפת ליד הדלת."

"טוב," גאיוס אמר, "אני יוצא עכשיו."

"רק שלא יראו אותך, יש לך משפט מאוד חשוב מחר!" הגורל ענה, "ואני יודע שאני מלחיץ אותך."

"תודה רבה!" גאיוס התעצבן.

"היה נחמד לדבר איתך, אולי אני אסדר לנו עוד מפגשים!" הגורל אמר במהירות וגאיוס הוריד את המצנפת מראשו והתעתק לשוק. משם הלך לסוכה האדומה שבמכתש והשאיר את המצנפת ליד הדלת. הוא הספיק לחזור כמה דקות לפני הזריחה.

"ואתה אומר שהשארת את האבן ההיא שם לפני יותר משישים שנה? אני בכלל לא בטוחה שהיער הזה קיים אחרי שהוגוורטס נפלה!" לילי אמרה.

"אין ברירה," רפאל אמר, "נצא לחפש את האבן."

"על איזו אבן אתם מדברים?" נשמע קול עייף.

בכניסה למטבח עמד ג'יימס סיריוס פוטר, עייף וסחוט מתמיד.

"מה קורה פה?" הוא אמר לפי שהתעלף.

לפעמים, רדוקטו היה ממש גאה באמא שלו. בכל זאת, משפחת קל הייתה משפחה בעלת צורת חשיבה מעט מודרנית, דבר שהשפיע לרעה על חיי החברה של רדוקטו קל. למזלו, אורה, אמא של רדוקטו, תמיד הייתה יודעת מה לעשות. בכוחות משותפים, הוא ואמו נעזרו לחכמתם הרבה ויחד הגיעו למעמד חברתי גובה, עד כדגי כך שאפילו המלך נפתוזי והלמכה סטופפיי התייחסו אליהם ביראת כבוד. רדוקטו מונה לכהן (למרות שהוא לא ממש הבין מה זה אומר, וגם נפתוזי לא, אבל הוא ראה את המילה הזאת באיזה ספר) ואילו אורה קל לא התמנתה לכלום. כנראה שעם יכולת כמו שלה, קשה להגדיר את מה שהיא מסוגלת לעשות. היא תמיד הייתה סתם אורה קל, ולפעמים קראו לה פשוט אוראקל. כנראה שלאחר פרישתה, הבא בתפקיד יקרא גם הוא אוראקל למרות הכל.

לרדוקטו לא היו אחים, ואמא שלו סרבה לדבר על אביו. לא פעם רדוקטו ניסה לחקור אודות אביו, אך כל נסיונותיו עלו בתוהו. נראה כאילו מדובר בעקיצה קטנה שהשאיר לו הגורל, בכל פעם שרדוקטו חושב שהוא מוצא איזה קצה חוט שיעזור למצוא את האב האובד, זה מתגלה כדבר חסר חשיבות. רדוקטו, וכנראה שגם אף אחד אחר מלבד אורה, לא יודע דבר על אבא שלו. כנראה שבגלל זה רדוקטו פיתח הרגל מעצבן של לפרק דברים כל הזמן, וזה גם מה שעשה בחממות המלכותיות.

וכמובן שלרדוקטו היתה מתיחות עם אמא שלו, אבל בכל פעם שדיבר עם מישהו אחר הוא תמיד התגאה בכך שהוא הבן של האוראקל. ולעיתים קרובות הוא היה מאושר על כך שזכה בכזאת אמא, כמו מתי שחזר מהמגדל בו היא גרה, אחרי שסיכמו שתבוא למחרת למשפטו של גאיוס. רדוקטו החליט לספר על כך לגאיוס ואולי לנסות לרומם את רוחו, אבל גאיוס לא היה בתא המעצר. התא היה ריק, דלתו פתוחה לרווחה, והמנעול רתח מחום.

"גאיוס?" רדוקטו צעק לחלל החדר.

אין תשובה.

"נו, טוב, כנראה שנצטרך לחפש אותך..." הוא מלמל ושרק שריקה דקה. מיד הגיע אליו בריצה אציו, כלב הגישוש המלכותי.

"מצא את גאיוס, אציו!" פקד עליו רדוקטו. אציו החל לרוץ ורדוקטו אחריו.

למזלו של רדוקטו, גאיוס לא היה רחוק. הוא הלך בשקט בגינה המלכותית, וכששמע את אציו ורדוקטו הוא מיהר להתחבא מאחורי שיח.

רדוקטו סימן לאציו לעצור, ואמר: "גאיוס, מה אתה עושה מחוץ לתא המעצר באמצע הלילה?"

גאיוס יצא מהשיח שבו התחבא והלך לרדוקטו, רועד מפחד ומקור.

"זה... אני פשוט..." הוא החל לומר.

"איזה שם אמרת הפעם?" רדוקטו שאל.

"אמרתי אלוהומורה ואז התא פשוט נפתח!"

רדוקטו צחק.

"לך לישון, אציו," הוא אמר  והכלב הלך.

"איזה מן שם זה לכלב?" גאיוס צחק, "אציו? כלב?" והכלב עף לתוך ידיו של גאיוס.

רדוקטו פער עיניו בהפתעה. "שחרר את אציו," הוא אמר לגאיוס. גאיוס שחרר את אציו במבוכה.

רדוקטו הוריד את אחת מטבעותיו שהייתה לו על האצבע והשליך אותה לצד. הוא הסתכל על גאיוס, שהבין את הסימן ואמר: "אציו טבעת!". כמובן שהטבעת עפה לידו של גאיוס המופתע.

גאיוס ורדוקטו החליפו מבטים מבוהלים.

"אל תגלה לאיש!" אמר רדוקטו, אחז בידו של גאיוס והוביל אותו בריצה לתא המעצר.

אחרי שרדוקטו סיפר לגאיוס על השיחה עם אורה, גאיוס היה הרבה יותר רגוע.

"הכל ילך מצוין מחר, אתה תראה," רדוקטו אמר לגאיוס.

"כן.. אני מקווה," גאיוס בלע פיהוק.

רדוקטו חייך.

"ללך לישון, גאיוס," הוא אמר, "יש לך משפט מחר."

גאוס חייך חיוך מאולץ.

"לילה טוב," הוא אמר והושיט לרדוקטו את הטבעת.

"בהצלחה," רדוקטו אמר ולקח את הטבעת מגאיוס, ויצא משם לא לפני שבדק שתא המעצר נעול.

השבוע הראשון בהוגוורטס עבר ממש לאט. מסתבר שהלגה הפלפאף, למרות שהיא נראית כל כך עדינה, יודעת הרבה על צמחי פלא ועוסת הרבה בעבודת אדמה. למדתי גם להכיר את רוונה רייבנקלו יותר טוב כשהיא לימדה אותנו להעיף חפצים באוויר. ובשיעור שינוי צורה, גודריק גריפינדור השתנה לנגד עינינו לאריה אמיתי!

בשיעורי נבואות עתיקות לא התעסקנו עוד בנבואה על הגורל. למדנו על דברים משעממים יותר, כמו נבואות פיניקיות וכנעניות. עכשיו אנחנו קוראים לביאל "בעל זבוב" בגלל שביאל נשמע כמו בעל והוא תמיד מוקף בזבובים, ולמרבה ההפתעה מי שנעמדה לצידו היא דווקא ג'יין וויט.

בשיעורי התגוננות מפני כוחות האופל (המכ"ה בראשי תיבות (וגם השיעורים של פרופסור טאורוס היו ממש מכה)) למדנו שיש כאלה שיודעים איך לנהל את העולם והם צריכים לשלוט, ושאנחנו צריכים להצטרף למסדר נפתוזי. סיפרנו על כך לפרופסור סלית'רין אבל הוא דווקא אמר שמעולם לא שמע על מסדר נפתוזי והיה שמח לשמוע עוד. השיעורים שלו היו מעניינים, כי מלבד השיקויים הוא היה מקשיב לבעיות שלנו, מבר, מסייע ומדהים אותנו כל פעם מחדש, כמו הפעם ההיא שהוא דיבר עם נחשים.

ובכל הזמן הזה טום ומלודי הופיעו ונעלמו לסירוגין.

גאיוס שכב על גבו ער במיטתו בתא המעצר. הוא ניסה להירדם, אבל כבר שעות שהוא לא מצליח.

כל צעדים הבהיל אותו. הוא הזדקף במיטתו וראה את סיציליה מתקרבת אליו.

"מה את עושה פה?!" הוא הזדעק.

"תירגע, לא באתי לכעוס." היא אמרה בשלווה.

גאיוס ירד ממיטתו והתקרב לדלת הסורגים של תא המעצר.

סיציליה הביטה בו.

"אתה יכול לברוח אם אתה רוצה, נכון?" היא שאלה בחולמניות.

גאיוס לא ענה.

"אתה יכול, אני יודעת." היא קבעה והתיישבה על הרצפה. גאיוס התיישב גם הוא. הם ישבו זה מול זו, קרובים כל כך, ורק הסורגים מפרידים ביניהם.

"רק שתדע שאני בטוחה שלא התכוונת להרוג את אבא שלי," היא אמרה.

"אממ... תודה..." הוא אמר והשפיל את מבטו. הוא הרגיש שלא בנוח לשהות בחברתה.

"אל תדאג, אתה תצא זכאי והמלך והמלכה יאכלו ת'לב," היא אמרה.

"בסדר..." הוא אמר, למרות שלא הבין מה זה אומר יאכלו ת'לב.

"אני מצטער..." הוא אמר.

"אין על מה," היא אמרה בחיוך.

גאיוס הביט בסיציליה. הוא ראה אותה באור שונה לגמרי עכשיו (והעובדה שזה היה לילה לא קשורה), היא נראתה לו כל כך... מיוחדת פתאום.

"דווקא יש על מה," גאיוס אמר, "על זה שהרסתי לכם את הבית, על זה שבלבלתי את כולכם פה מבחינה נפשית, על זה שהרגתי את אבא שלך... ועל זה שהרסתי לכולם פה את החיים..."

סיציליה גיכחה. "וכמה דברים מתוכם תיכננת שיקרו?"

"האמת שלא התכוונתי לשום דבר מהם... אני אפילו לא יודע איך זה קרה..."

"אולי חוץ מזה שבלבלת את כולם מבחינה נפשית," היא הרצינה.

גאיוס נבהל.

סיציליה פרצה בצחוק מתגלגל. "תירגע, פחדן אחד. חצי מזה היה באשמתי, אני רציתי לנסות לעזור לך לפתור את הבלבול הנפשי שלך שהיה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גדול מהבלבול הנפשי של כל אחד אחר פה!" היא אמרה בנשימה אחת.

גאיוס נשם לרווחה. הוא קלט שלפעמים הוא לא הבין אותה בכלל, ואז הוא קלט שהוא תמיד לא מבין אותה. היא הייתה מוזרה, ועם זאת (ואולי בזכות זאת) כל כך מעניינת.

"כמה פעמים אמרתי את המילה הרבה מקודם?" היא שאלה בסקרנות.

"הרבה פעמים," הוא אמר והוא וסיציליה צחקו יחד צחוק מתגלגל מכל הלב.

"אמרתי חמש פעמים," היא אמרה פתאום, "ולאבא שלי היו חמש נשים!"

"הו.." גאיוס מצא את עצמו חסר מילים.

"תגיד, מה הקטע של המצנפת הזאת?" היא שאלה פתאום.

"לא יודע..." גאיוס ענה. הוא הופתע לראות איך היא עוברת נושאים בכזאת קלות. האם היא תסכים גם לעבור דברים אחרים בקלות כזאת?

"ומי זה הארי פוטר שנזכרת בו?" היא שאלה.

"את שואלת שאלות קשות," הוא ענה.

סיציליה לקחה את המצנפת מראשו של גאיוס.

"לא! לא! לא!" הוא צעק, אבל ברגע שהמצנפת הונחה על ראשה של סיציליה היא התמוטטה על הרצפה.

"לא! סיציליה!!!" גאיוס צעק.

"לא... זה לא קורה.. לא שוב..." הוא מלמל. הוא קם והחל להסתובב בתא המעצר, לחוץ כל כך. מחשבות רבות התערבלו במוחו, ותחזיות שחורות עלו בדמיונו.

לפתע גאיוס נעצר במקומו.

יש לי כוח, הוא חשב, כוח מיוחד שאין לאף אחד אחר. אולי זה אפילו קשרו לשרביט הגורל! וזה כוח כל כך גדול שאני יכול להשתמש בו! 

חיוך עלה על פניו של גאיוס, אבל הוא נמחק במהירות.

אבל הכוח עובד רק בעזרת לחשים, כמו שרביט! ואיזה לחש כבר יוכל לעשור לי?! הוא חשב, מה אני יכול לעשות? נו... גאיוס... תחשוב כבר! איך תציל את סיציליה?!

ואז חיוך קטן עלה על פניו. כל הלחשים הם שמות של אנשים! אנשים שאני מכיר! שפגשתי! שקשורים אליי! בואו נראה... יש את אחת מנשותיו של אימפריו, את אובליוויאטה, נראה היה שהיא אשתו הטריה כי היא ממש אהבה אותו... אבל היא לא רצתה שאימפריו ישע על המפגש, או על איך שהיא דיברה איתי.... היא רצתה שלא אספר על כך... היא רצתה שהזיכרון שלי יימחק! לכן כשאני מציין את שמה אני מוחק את זיכרונותיהם של אנשים!
מי עוד... בואו נראה... יש את רדוקטו שאוהב לפרק דברים... הוא רצה שאפרש את העץ ההוא בחממה, לכן כשאני אומר רדוקטו דברים מתפרקים! והשופ אלוהומורה, הוא ידוע כשופט הוגן שתמיד אומר שהוא רוצה לפתוח את הדלת לאמת... לפתוח את הדלת! כך דלת התא נפתחה! ואציו, הכלב שתמיד מוצא דברים... כך גם כשאני אומר, אציו! ומה עם אבדה קדברה? הוא נעצר לפתע, אם היא באמת הייתה נאבדת ולא רק הולכת לספריה אימפריו היה הורג אותי...  בכלל, הוא רצה לשלוט בי... הוא רצה לשלוט בי! אימפריו זה שליטה! הוא חייך והתאפק שלא לצעוק בהתרגשות, רגע.. אז מה זה אומר על סטופפיי? היא רצתה... לשתק אותי?
גאיוס הבין באותו הרגע. סטופפיי התחברה אליו כל כך, והיא והמלך לא ניסו לעזור לגאיוס. הם ניסו להבין את מקור הכוח שלו. הם ניסו להבין איך הוא יכול לעשות את כל הדברים האלה, ואיך אפשר לגזול את הכוח שלו ולשתק אותו.

אבל זה לא אפשרי, כי לפי מה שגאיוס קלט באותו הרגע הוא השרביט. וכל מה שהמלך והמלכה רוצים זה לשלוט בו. 

כשנפגשתי עם טום ומלודי בפעם האחרונה זה היה כחודש לאחר היום הראשון בהוגוורטס. להפתעתי, הם אלה שפתחו איתי בשיחה ולא אני איתם.

בבוקר מצאתי על המיטה שלי פתק שהיה רשום עליו: "זה פתק שרק אתה יכול לראות. אם אתה רוצה לדעת מי אנחנו תפגוש אותנו בזמן ארוחת הערב בבניין האסטרונומיה, טום ומלודי."

כל היום חשבתי על הפתק ההוא, וכשבסופו של דבר הגיעה השעה רצתי לבניין האסטרונומיה, שם הם חיכו לי.

"גאיוס," מלודי אמרה בהתרגשות, "אנחנו לא בניו של איגנוטוס פברל."

"איגנוטוס ברגעים אלו ממש שולח למנהלי הוגוורטס מכתב, ובו הוא מספר על אשתו הנפלא שהכיר, מי שתהיה אם בנו היחיד," טום אמר.

"מי אתם?" שאלתי.

טום גיחך.

"לא באמת קוראים לך קאת'ברט בינס," טום אמר, "אתה הגעת מהעתיד כדי-"

"להציל את הפוטרים מעלייתו של הבוס. אסור שהבוס ידע שחזרתי לעבר. קיעקעתי כתובת זו על עצמי כדי שלא אשכח מי אני ולשם מה נשלחתי לעבר. במידה ואני בחברתם של גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף זה אומר שהגעתי למקום הנכון, אני חייב להזהיר אותם, כך למדתי וחקרתי לבד. אם אני נראה כמו הגיל המקועקע עליי זה אומר שהמעבר הצילח. גילי שונה, אני צעיר בחמישים שנה. אניחייב לקרוא מה מקועקע על הזרוע שלי כדי שלא שכח לשם מה באתי: להזהיר את גריפינדור, רייבנקלו, סךית'רין והאפלפאף שלא משנה מה, אסור להם ל-" דיקלמתי את מה שרשום לי על הזרוע.

"יופי," מלודי אמרה, ואתה לא יודע למה נשלחת לפה."

"לא, הקעקוע קטוע." אמרתי בעצבנות. הם באו לשגע אותי?

נשמעה לפתע איוושת רוח חזקה, וטום אמר בלחץ: "מתחיל להיגמר הזמן..."

"א ככה," מלודי אמרה, "הית צריך לומר שאסור למנהלים לפצל את הוגוורטס לארבה בתים, כי בגלל הפיצול קמו היריבויות הגדולות ביותר וקם האדם שידוע בתור האופל. אם הוא לא היה קם הנבואה לא הייתה מתגשמת."

"האופל?" שאלתי, "אותו אופל מהנבואה של פרופסור פרפל?"

"נכון מאוד," טום אמר, "ומכיוון שהנבואה מתחיה להתגשם במקום ממנו באנו,"

"או יותר נכון לומר, בזמן ממנו באנו," מלודי תיקנה אותו, 

"אתם מהעתיד! ידעתי!" אמרתי.

"כן, אז בכל מקרה, בעוד יותר מאלף שנים אנשים ייתיחסו ברצינות לנבואה הזאת וינסו להשיג את השרביט. אם האופל לא היה קם כל זה לא היה קורה."

"אתה נכשלת במשימה, וויזלי," מלודי אמרה.

"וויזלי?" שאלתי.

"בכל מקרה, אתה עדיין צריך לספר ה-כ-ל  להארי פוטר ומשפחתו, אחרת העולם כולו ייהרס."

"מה? אז בעצם, מישהו מנסה להשיג את השרביט בזמן שלכם?"

"כן, וויז- בינס, סליחה, ואין לך מה לעשות בכלל כדי למנוע את זה חוץ מלעצור את החלוקה לבתים, אבל זה בלתי הפיך," אמר טום בעוד קול הרוח הולך ומתחזק.

"אתה חייב לזכור את כל מה שקורה פה עכשיו! פוטר ומשפחתו חייבים לדעת כדי להשיב את העולם על כנו!" מלודי אמרה, ובקיר הבניין נפער חור זוהר שטום ומלודי נשאבו אליו.

"רגע! חכו!" צעקתי.

"אנחנו לא יכולים!" טום צעק, מנסה לאחוז בדברים.

"אתה חייב למצוא אותנו! כשתמות, תישאר כרוח רפאים, תספר הכל לפוטרים רק אחרי שהבוס מתעורר ותמצא אותנו!!!" מלודי אמרה, ויחד הם נשאבו לחור הזוהר.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.

בינס סיים את סיפורו, ומשפחת פוטר זמה לב שהיא לא נמצאת במטבח המעגן בכלל אלא בתוך הוגוורטס הישנה, ליד בניין האסטרונומיה, ליד בינס הצעיר.

קוראים יקרים, תגיבו! זה בחינם!!

"פרוסור טאורוס היה ממש מוזר..." ויולט אמרה בשקט. צעדנו כל בית סלית'רין לכיתת השיקויים של סלאזר ובדרך דיברנו על השיעור המוזר.

"אני דווקא מאוד התלהבתי ממנו! הוא נפתח וחשף את נטיות ליבו כבר בשיעור הראשון!" ינפתא אמרה בתאוות כוח.

"כן, אבל הוא רק דיבר על המסדר הזה ווכמה שצריך לשמור עליו. פרופסור טאורוס לא הזכיר דברים נוספים. הוא לא אמר מפני מה המסדר הזה צריך להישמר או מה המסדר הזה עושה בכלל! הוא גם לא אמר למה צריך לשמור על המסדר הזה," ג'יין וויט אמרה בלהט.

"תגיד, סימון, אבא שלך לא אמר לך שום דבר על מורים מוזרים?" שאלתי את סימון סלית'רין.

"מה הבעיה שלכם?" ינפתא התעצבנה, "הוא הרבה יותר טוב מפרופסור פרפל שרק הקריאה מספרים ול אמרה לנו באמת מה היא חושבת!"

נעצרנו בכניסה לכיתת השיקוים הנעולה והבטנו בינפתא.

"למה את כל כך רוצה לדעת מה אנשים חושבים?" שאל אותה אריק.

היא שפילה את מבטה. "זה... זה קשור לפרוייקט סודי שאני עושה..." היא ענתה.

כיתת השיקויים נפתחה ותלמידי גריפינדור יצאו משם מבוהלים.

"הוא מוריד נקודות על כל דבר! איך אתם מסוגלים לשרוד עם כזה ראש בית מרושע?!" תלמיד אחד אמר, והשאר מלמלו מלמולי הסכמה.

אחרי שאחרון הגריפינדורים יצא, סלאזר הזמין אותנו להיכנס. התיישבנו במקומותינו, אני התיישבתי ליד טום שחזר יחד עם מלודי, אבל כלם התייחסו אליהם כאילו היו שם כל הזמן.

לאחר שסיפרנו לסלית'רין על מה שקרה בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, הוא היה בהלם.

"מסדר נפתוזי?..." הוא מלמל.

"פרופסור, קרה משהו?" שאלתי אותו בדאגה.

הוא השתתק לרגע.

"א...אבא?" סימון שאל.

"אני לא מאמין..." סלית'רין המשיך למלמל.

"מה זה מסדר נפתוזי?" ג'יין שאלה אותו.

הוא הביט בג'יין ברצינות. "זה מסדר שמנסה לערער על... עזבו, למה אני מספר לכם את זה בכלל?" סלית'רין חייך חיוך מאולץ והחל ללמד אותנו על שיקויים שונים ומשונים.

לפנמיסוף השיעור אריק הרים את ידו.

"כן,אריק? מה קרה?" פרופסור סלית'רין שאל.

"הגריפינדורים אמרו עליך דברים נוראיים..." אריק אמר.

סלית'רין צחק בקול גדול. "כשאני מלמד אתכם אני נחמד, אבל מול בתים אחרים אני קשוח," הוא הסביר, "זו דרך מצוינת להשכין סדר ומשמעת. תשאל את סימון."

סיימון חייך במבוכה.

בסיום יום הלימודים ניגשתי למשרדה של הפרופסור פרפל. דפקתי בדלת בעדינות.

הדלת נפתחה מעצמה. המשרד היה סגול כוו, הרצפה, הקירות, הריהוט, התמונות, הגלימות, הלהבות באח...

פרופסור פרפל ישבה שם והמתינה לי. "ידעתי שתבוא."

"מה? איך?" שאלתי בלחץ.

פרופסור פרפל חייכה. "סתם, לא ידעתי, אבל זה נובא תבוא."

"מה? שאני אבוא למשרד שלך היום?"

"כמובן! אמנם הידעונים לא רבים, והקנטאורים לא קוראים מיומנים בכוכבים (למרות שנובא שבעוד שנים רבות הם ינבאו טוב יותר מבני אדם), אבל הכל נובא או נרשם בגורל!"

הבטתי בה, עדיין עומד בפתח הדלת.

"שב," היא החוותה בידה על כיסא פנוי שהיה מולה. התיישבתי, הדלת נסגרה מאחורי.

"הידעונים ומגלי העתידות ניחנו ביכולת מיחדת לחשוף קטעים קצרים ממה שנרשם בגורל, כך הם למעשה מתנבאים," היא אמרה.

"מה זאת אומרת? כלמה שקרה, קורה ויקרה רשום?" שאלתי.

"כן," היא ענתה, "זה הגורל. הוא מחליט מה יקרה, אבל הוא אובייקטיבי. הוא יודע ומחליט בצורה טבעית," היא אמרה.

"אבל הנבואה שאמרת היום בשיעור..." התחלתי לומר.

"צאצאי נכדיו של הנער שניצח את האופל ישפיעו על מהלך השליטה! השרביט שעלה מהעתיד יסייע בהקמת המסדר, ומפני שהשרביט נשלח לקלל הוא יברך, כי השרביט שישלוט בגורל הוא חידה! השרביט שישלוט בגורל הוא אנושי בן פר! השרביט שישלוט נתון לחסדי האופל והטוב כאחד..." פרופסור פרפל דיקלמה.

"כן, זה," אמרתי, "הנבואה אומרת שיש שרביט שישלוט בגורל!"

"נכון," פרופסור פרפל אמרה, "בגלל שלגורל יש תודעה."

"מה?! מה זאת אומרת, תודעה?" הזדעקתי.

"הירגע, בינס," פרופסור פרפל אמרה, "התודעה העמוקה ביותר היא גם העתיקה ביותר, אבל היא לא אנושית. למעשה, היא לא גשמית בכלל!"

"אז איך הא קיימת?" שאלתי.

"תראה... זה קצת מסובך..." פרפל אמרה, "אפשר לומר שאנחנו כל כך מושפעים מהתודעה הזאת שאנחנו... חיים בתוכה... רק אל תתפוס אותי על המילה..."

"בסדר, אבל עדיין לא הבנתי, השרביט יכול לשנות את העתיד?"

"כן, וגם את ההווה והעבר.השרביט למעשה יכול לשלוט בהכול, לשנות את הכל ובעצם לעשות מה שהוא רוצה..."

"אבל אמרת שלגורל יש תודעה! התודעה בטח לא תיתן לזה לקרות!"

"אבל השרביט שולט על התודעה הזאת..."

השתתקתי.

"שמע, בינס, אני יודעת שאתה מתעניין בחומר. אבל אני חושבת שכדאי שנעצור עכשיו..." היא אמרה ודלת המשרד שלה נפתחה.

"תודה, פרופסור..." מלמלתי ויצאתי.

כשרדוקטו הלך לישון הייתה לו הרגשה לא טובה בכלל. הוא לא ידע מה איוס עלול לעשות ואליו נזקים יגרמו כשהוא לבד בתא. עוד דבר שהטריד את רדוקטו היה המלך והמלכה. נראה שיש להם סיבה לאסור את גאיוס. אולי הם מבקשים ממנו משהו.

רדוקטו קם ממיטתו. הוא הרגיש שהוא חייב לפנות למישהו והוא ידע בדיוק למי לפנות.

אמא שלו, אורה.

"נו, בינס? מה קרה אחר כך?" שאלה דונה לונגבוטום. משפחת פוטר-לונגבוטום ישבה במטבח המעגן והאזינה לסיפורו של בינס.

זה היה מעורר חשד. לאחר שטום ומלודי אמרו זאת הם נכנסו לכיתה נטושה. רציתי לשאול אותם למה כל כך דחוף להם שאני אברר מי זה אותו אנושי בן פר, אבל הכיתה שהם נכנסו אליה הייתה ריקה מאדם.

לאחר מכן הלכתי לשעיור הבא, התגוננות מפני כוחות האופל. זה היה שיעור שבו כל בית למד לבד, ללא בתים אחרים.

אני ושאר חברי הבית התיישבנו בכיתה וחיכינו שהמורה ייכנס. מהר מאוד ראיתי שטום ומלודי לא היו שם. התיישבתי ליד אריק ושאלתי אותו: "איפה טום ולודי?"

"איפה מי?" הוא ענה.

"לא משנה..." אמרתי. זה שוב קרה. טום ומלודי נעלמו ואני היחיד שזוכר אותם.

מיד לאחר מכן נכנס לחדר אדם גבוה, עם אף רחב, עיניים גדולות ואזניים בולטות. היה לו מעין נזם בין נחיריו. שמתי לב שזה אותו אדם שג'יין וויט שאלה אותו איפה חדר האוכל הבוקר.

גם ג'יין שמה לב לכך, אז היא ניסתה להסב את תשומת לב הומרה. הוא התעלם ממנה, ואמר בקולו העבה: "בוקר, תלמידים! אני פרוסור טאורוס ואני אלמד אתכם התגוננות מפני כוחות האופל!" הוא קצת ירק כשדיבר, וינפתא וביאל שישבו בשורה הראשונה זזו אחורה עם השולחן. ראיתי שגם ביאל מתוחקר כרגע על הדברים שהוא הכי אוהב וכל זה. מאוד עניין אותי לדעת למה היא כל כך מתעניינת במשאלות הלב של תלמידים, אך מחשבותי נקטעו כשפרופסור טאורוס שאל: "מי יודע מי או מה הם כוחות האופל?".

כולם שתקו והביטו בפרופסור טאורוס. טון הדיבור שלו היה מאוד... בהמי.

"ראשית, יש לשאול מי הם כוחות האופל, ולא מה הם."

"בסדר, מי הם כוחות האופל?" ויולט שאלה.

"אנשים המתנגדים לכל הטוב שבעולם!" טאורוס אמר.

"פרופסור, אני מצטערת על הבקשה, אבל אולי תוכל להיות טיפה יותר ספציפי?" ג'יין וויט שאלה.

פרופסור טאורוס נאנח.

"כוחות האופל הם אנשים המתנגדים למסדר נפתוזי."

במבט לאחור, התגוננות מפני כוחות האופל זה מאוד סובייקטיבי. לכל אחד יש נקודת מבט שונה, וכל אחד יכול לחשוב על אנשים אחרים שהם אפלים. חבל שאז לא ידענו את זה.

משפחת קל הייתה ידועה בתור משפחה חכמה ומחוננת. הבן, רדוקטו, היההכהן הגדול של המלך! אמא של רדוקטו קל, הגברת אורה קל, הייתה חוזה עתידות.

אורה גרה במגדל גבוה, מרחק של כחצי קילומטר מארמון המלוכה. שנים רבות היא לא יצאה ממנו. זה זמן רב שלא ביקר אותה איש, אבל היא ידעה שבאותו הלילה יבוא בנה וישוחח עמה.

רדוקטו הגיע למגדל. הוא נכנס לתוכו. המגדל היה למעשה מעין גליל צר שבקומתו העליונה יש חדרון קטנטן שבו שכנה אורה, אמו. כדי להגיע לשם היה צריך לעלות עשרים ריבוא מדרגות.

רדוקטו הביט בחלונות הצרים שבקירות המגדל. הם בדרך כלל שמשו כדי להאיר את המגדל, אבל בגלל שהיה זה אמצע הלילה המגדל היה מאוד חשוך.

להערכתו של רדוקטו, הוא יוכל להספיק לבקר את אמו, לדבר איתה ולחזור לארמון לפני עלות השחר. הוא החל לעלות מהר במדרגות החשוכות, נזהר שלא ליפול.

"מסדר נפתוזי שם לעצמו מטרה לתקן את העולם, וכל מי שמתנגד - בן מוות הוא!" טאורוס צעק. כל התלמידים הביטו בו בהשתוממות.

"איך הוא מתכוון לתקן את העולם, המסדר ההוא?" שאלתי.

"תם השיעור!" פרופסור טאורוס הכריז. קמנו ויצאנו מהכיתה.

"הטאורוס מאוד מלחיץ, לא?" שאלה ויולט כשהלכנו לארוחת הצהריים.

"כן... בית הספר הזה לא מוצא חן בעיני..." אמר סיימון.

הבטנו בו בפליאה.

"זה בית הספר של אבא שלך!" אמרתי.

"נכון, וזה מה שמפתיע אותי. אבא לי לא היה נותן לאנים מלחיצים כמו פרפל הזאת או טאורוס ללמד פה..."

המשכנו ללכת בשתיקה לאולם הגדול.

"מ-מה השיעור הבא?" ביאל שאל.

"שיקויים, כמדומני." ג'ין ענתה.

"שיקויים? זה לא השעור שפרופסור סלית'רין מלמד?" שאלה ינפתא. חייכנו בהקלה, אחדים מאיתנו אפילו צחקו. אין סיבה לפחד כשהמנהלים לצידינו.

"כן, בן?" אורה אמרה. היא ישבה במיטתה.

דלת החדר נפתחה ורדוקטו עמד בפתח. "איך... איך ידעת שאני בא?"

אורה חייכה.

"אה, נכון..." רדוקטו אמר.

אם היה משהו שהפריע לו באמא שלו, זה שעיניה היו תמיד עצומות. אבל בכל זאת הוא מעולם לא הצליח להפתיע אותה.

"שמע," אורה אמרה לו, "זה שגאיוס הוא השרביט זה ידוע, אך האם אתה יודע כיצד הוא עובד?"

"לא," רדוקטו הודה.

"אם כך, אני מציעה שתביא אותי מחר למשפט. הרבה זמן לא יצאתי מהמגדל הזה..." אמרה אורה.