somewhere only I know

אני רוצה להתכחש. אני רוצה לצרוח זאת לא אני. אבל משהו מונע ממני. כי אני יודעת שאני מסוגלת. כי אולי אני יודעת שזאת אמת לאמיתה. כי אולי פשוט אני נואשת עד כדי כך. אולי פשוט שום דבר לא השתנה. אני לא השתנתי. כנראה שאני עדיין זקוקה לזה. כנראה שזה עדיין מושך  אותי. אני באמת כבר לא יודעת. הייתי בטוחה באמת שהייתי בטוחה במי אני ומה אני. ואז המשפט הזה הגיע. "יש דברים שלא משתנים..." וזה הרער הכל. הקרקע הבטוחה והיציבה שלי רעדה. היתדות שבנו אותי, שהחזיקו אותי רעדו והתמוטטו. וזהו בגלל משפט אחד. בגלל 4 מילים. זה מהדהד לי במוח. ואת האמץ אני לא יודעת אפילו למה. למה אני פשוט לא שמה פס וממשיכה בשלי. למה?! למה אני צריכה להרגיש שוב כמו כלבה אגואיסטית ומפונקת. למה?! כי הפעם באמת שזה לא מגיע לי. נמאס לי שכל פעם שקצת אני עושה משהו עם אחרים המשפטים האלה חוזרים. כי זה פוגע. כי זה גורם לי להרגיש כמו הכלבה האגואיסטית והמפונקת. כי נמאס לי מההתקפי קנאה האלו. נמאס. ואני בדרך להרים ידים.