somewhere only I know |
| 6/2015
זה מוזר, זה שונה...
זה מוזר. זה שונה מכל מה שהכרתי. כבר ציינתי את זה בעבר. האופוריות שאני חושקת בהן כל כך. האופוריות שמחזיקות אותי שפויה. האופוריות שבזכותן אני מצליחה להרים את הראש מעל למים שמטבעים אותי ושולחים אותי למטה. אבל הפעם זה היה שונה לגמריי. אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה או מה זה. אבל זה נתן לי את הסיפוק הרגעי שהייתי נואשת אליו כל כך. אבל בשניה שזה נגמר לא חזרתי לעצמי. זה זרק אותי למקום אפל וחשוך שמעולם לא הייתי בו לפני כן. זה נתן לי פרספקטיבה אחרת על כל האופוריות האלה. זה נתן לי להבין שאולי אני יכולה גם בלי זה. שאולי להרים את הראש מעל למים שמטבעים אותי הגיוני גם בלי סיפוקים רגעים כאלו ואחרים. שאולי אני זאת שמטביעה את עצמי. שגוררת אותי למטה. שלא נותנת לי לעלות שלא משחררת שחונקת שלוקחת את כל האויר לנשימה שקיים בעולם. שגורמת לעצמי לרצות למות. שגורמת לעצמי לאבד כל רצון אנושי בסיסי. הבנתי שאני משקרת לעצמי. אכפת לי. אכפת לי מה הם אומרים. אכפת לי שפוגעים, כי אני נפגעת. אכפת לי מהאנשים שקיוויתי ששכחתי, שכבר לא קיימים עבורי. אז מזל טוב-הם קיימים עבורך. והן צדקו. כל הרגשות שאני כל כך מתכחשת עליהם. מתעקשת להראות שאני אנטיפתית שלא שמה על אף אחד שרגשות עבורי זה כמו אמונה, יכול להיות שקיים ויכול להיות שלא. להראות את הספק באנשויותי. רק בשביל לא להפגע עוד פעם. הרגשות שלי פתחו מגננות, אני מרחיקה ממני ואני לא נפתחת בפני אף אחד. טוב הן צדקו חלקית. כי בעצם הן לא יודעות שאני מדממת מבפנים. הן לא ידעו, אף אחד לא יודע. כשאני חושבת על זה. המקום היחידי שמתיימר להכיר אותי, זה הבלוג הזה. כי אפילו אני בקושי מכירה את עצמי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: