somewhere only I know |
| 7/2015
 עד למחר...
אך בדקות צבע השמיים משתנה. משחור לורדרד כתום. איך בשניות ציוצים מלאי תקווה ומבשרי יום חדש, בוקר חדש, התחלה חדשה. ועננים אפורים קלילים מפרעים לה לעשות את עבודתה, אך עם זאת מרהבים ביופים במקומם בשמיים יחד איתה. השמש עולה סוף סוף ועניי מסתנוורות מיופיה המסחרר. התגעגעתי לשקט המיוחד של הזריחה שמשלב את ידיו יחד עם צעקות המפירות את השקט. התגעגעתי לאיזון המוזר והיפייפה בין השלווה והשקט לרעשים המתחילים לצוץ בבואו של יום חדש, הרעשים שמקבלים את בואה של השמש. ציוצי הציפורים נחלשים כאשר השמיים מחליפים את צבעם שוב מורדרד שובה לב אל צבעו של הבוקר אור השמש, שמיים תכולים נגלים בעניי, ואני שוב מתפאלת מיופי השמיים, מיופי הזריחה, והכי מכול מיופיה וחוזקתה של גברת השמיים, השמש. קרני אור מלטפות את פניי ואני מתענגת מחמימות ונעימות קרני השמש על פניי. כבר אין שום זכר ללילה שעבר, אין שום זכר לחושך, וגם לא לאדון שמיים הירח. הסהר שנטלה מעל ראשי אי שם בשמיים נעלם, עד למחר, שנפרד מהשמש כשתשקע למצולות הים ונברך בברכת שלום את הסהר על שובו לביתו, למקומו הטבעי, לשמי הלילה. עד למחר...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: