עבדתי כל כך קשה עד עכשיו, השקעתי הזעתי, תרתי משמע. ועכשיו פתאום נכנס בי ההרס העצמי אשר דואג טוב טוב להרוס את כל. שדואג למחוק לאט לאט את כל ההשקעה שלי. די, אני לא אתן לעצמי להרוס את הכל. אני לא אתן לעצמי להמשיך לסבול את המבטים הביקורתיים של המשפחה שלי. אתי לא אתן. מהיום, יותר נכון ממחר אני לוקחת את עצמי בידיים. אין יותר זלילות! אין יותר להתבטל מול הטלוויזיה והמחשב! אין יותר, פשוט אין! ממחר אני מתכוונת לרוץ ריצה של כ-15 ד'ק. כן זה נחשב למעט אבל צריך להתחיל איכשהוא. מחר אני מתכוונת לעשות תרגילים לחיטוב הגוף. ואני מציבה לעצמי מטרה, מטרה שאני אגיע אליה. עד תחילת שנת הלימודים הבאה אני רזה. זהו. זאת המטרה.
בעוד שבוע בדיוק חל יום הולדתי, ויום לפני כן אני אמורה לחגוג עם כל חברותיי. "כל חברותיי" רק שאחת החברות הכי טובות שלי, זאת שבישבילה הזזתי את האירוע ממקום למקום שיניתי כדי שהיא תוכל לבוא, כדי שהיא תרגיש בנוח. ואני לא מגזימה שיניתי את המקום והאירוע לפחות חמש פעמים, רק כדי שהיא תרגיש בנוח. והיום היא נזכרה שבכלל באותו יום יש לה אירוע משפחתי והיא לא יכולה לבוא. אבל מתי היא נזכרה להודיע לי?! כשאני משנה את המקום עוד פעם בשבילה. די! למה? זה היום הולדת שלי! את לא יכולה לפרגן?! את לא יכולה לשמוח בשבילי?! את לא יכולה לתת לי לשמוח?! את חייבת לבאס?! בשביל מה?! ומה שהכי הרג אותי זה שאנחנו מארגנות לקנות בלונים למישהי אחרת שיש לה יום הולדת ביום ראשון, היא אחת מהחברות הטובות ביותר שיש לי ולה. והיא אמרה "זה יותר מידי הזר שלי יראה עלוב לעומת שלה" איך את מסוגלת?! איך?! זאת החברה הכי טובה שלך מכיתה ה'. איך אפשר לראות רק את עצמך במידות האלה. כמה אגואיסט אפשר להיות. מה שמצחיק שאם מישהו היה אומר לה רבע ממה שהיא אמרה היא הייתה מתחילה לבכות ולא הייתה מדברת איתו עד שהוא היה מתרפס. יש לי פרספקטיבה אחרת לגביי החברות בנינו. ואני מתחילה לחשוש שאני לא רוצה שהיא תהיה חברה קרובה שלי גם בעתיד. אני חושבת שאני צריכה לדבר איתה. אני צריכה לדבר איתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: