והנה אני. ברכבת בדרך חזרה הביתה. אני לא יכולה להגיד שהתגעגעתי לאנשים שחיים שם. כי אני לא אני פגועה מידי ועסוקה בלהסתיר את זה בידיעה שזה לא יוביל לשום דבר חוץ מפגיעה נוספת ומגרינה. אבל נמאס לי להסתיר. זה מייאש. אני לא מרגישה בנוח עם אף אדם. זה אוליי ישמע מוזר אבל הכלבה שלי צ'יקה היא מבינה אותי. אני רואה את זה בעניים שלה. היא פשוט היחידה שאני אני איתה. פשוט אני. בלי סודות. בלי הסתרות. בלי רגשות מעורבים. אני איתה וזה ישמע יותר מוזר אני מדברת איתה ואולי נשמעתי כמו משוגעת אבל היא באמת מקשיבה לי ומכילה אותי. היא תואהב אותי בכל מצב. אני מתגעגעת לחברות שלי, לא ראיתי אותן הרבה זמן. ואיתן אני כמעט אני. אני פשוט מותשת מהחיים. החיים עייפו אותי וכבר לא בא לי להמשיך לשחק את המשחק שלהם, אני עייפה מידי בשביל לנסות להבין אותם. עייפה ופגועה. ונמאס לי לפחד מפגיעה חוזרת כי היא תגיע לא משנה כמה קרה אני אהיה וכמה צינית וכלבה בשביל להרחיק אנשים. כי היא תגיע. אני צריכה ללמוד להוריד את המסכות.
סבא שלי. המצב מחמיר. האדם האהוב עליי בכל העולם בקושי זוכר איך קוראים לי. ואני מייסרת את עצמי על כך שלא הייתי נכדה טובה מספיק. שלא התעקשתי שהוא יספר לי יותר על ילדותו בשואה. שלא הייתי איתו מספיק. במיוחד בשנים האחרונות הוא היה בא הייתי אומרת שלום יפה ובורחת לחדר. אני מייסרת את עצמי מלאה בחרטות שישארו לעד. כי הייתי מטומטמת נאיבית וילדותית. אני יודעת שאני הנכדה האוהבה עלייו אבל הייתי מספיק מטומטמת ורעה בשביל לאכזב אותו. הייתי אגואיסטית והתעסקתי בעצמי. גם בקושי באתי לבקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: