את ישנה עכשיו, ואני יושב ומחכה למיאו שלך שיסמן לי שאת כבר ערה ואני יכול להפסיק להתגעגע.

אני מקווה שאת ישנה טוב, כי בדרך כלל קצת קשה לך. אני מקווה שאת לא דואגת, כי אני תמיד דואג. יש בי המון תקווה לגבינו, אבל המון ספקות. אני יודע שאנחנו אוהבים יותר ממה שאי פעם חלמתי שאפשרי, אני יודע ששנינו רוצים את אותם הדברים אחד בשביל השנייה ולהפך, שואפים לאותו המקום, הבטחנו שזה לנצח ויש לי ולך טבעות להוכיח.

יחד עם כל זה, אנחנו כל-כך קשים לפעמים. אנחנו יכולים להיות כל-כך מבינים ומכילים, ובסיטואציה הלא נכונה כשדברים עולים בצורה קצת אחרת, מאוד חמומי מוח. אני יודע שאנחנו עובדים על מערכת היחסים הזו קשה מאוד, שיש אין סוף השתדלות משני הצדדים, אבל לפעמים זה נראה כאילו שום דבר לא משתנה. שאנחנו עומדים במקום ושוב אני כועס או נפגע ושוב את בוכה ושנינו חסרי אונים. ואז יש את הרגעים האלו שאם אף אחד מאיתנו לא היה אוסף את עצמו, הדברים היו יכולים להגיע מאוד רחוק, אבל הצלחנו. וזה הכי מקסים בעולם, לשבת שם ולהיות בריאים. לדבר על דברים באופן בריא. שאת מבינה שלא התכוונתי, ואני מבין שאת לא התכוונת. 

אני אוהב את זה.

אני אוהב שטוב לנו.

אני אוהב שאת משאירה לי הודעות כשאני ישן ואת מספרת לי שניסית לישון ולא הצלחת, ואז את מספרת שניסית להישאר ערה עד שאקום, אבל את כבר עייפה מדי ובטח לא תצליחי.

כשאת מספרת לי שאכלת וופל בלגי והיה לו טעם קצת מוזר, שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי ומתגעגעת.

ואני קם ואני יודע שהלכת לישון לפני שעתיים ויש לי עוד כל-כך הרבה זמן לחכות, ואני רק רוצה לשמוע את הקול שלך, ואני מת שתספרי לי על הוופל. ואני מת שתספרי לי מה עשית כל הזמן הזה שישנתי. ואני מת שתספרי לי על החלומות ההזויים שלך.

אני אוהב אותך. אני אוהב אותנו.

אני אוהב את ההתקדמות שלנו. פעם לא העזת בכלל לדבר איתי ראשונה, אפילו חודשים לתוך מערכת היחסים שלנו. והיום את מתקשרת בלי להודיע לפני. אני מקווה שזה אומר שסוף סוף נוח לך איתי כמו שלא היה לך נוח עם אף אחד לפני כן.