"אני רואה כאן משהו"
ככה זה התחיל,
היא ראתה משהו, שנראה לה חשוד.
רופאת הנשים שלי, שרק לפני כמה דקות כעסה שלא הגעתי המון זמן ואיך זה שאני שוכחת לבוא....
"מה זה ד"ר, מה את רואה?"
"גוש, אני רואה פה גוש.
את תצטרכי לבדוק את זה."
יום למחרת כבר התקשרתי לבית החולים,
לקבוע ביופסיה.
גוש ארור.
"התור הקרוב ביותר הוא לעוד שבוע" אמרה האישה של קביעת התורים.
(מה לעוד שבוע? את רצינית? מי יודע כמה זמן נשאר לי???)
"טוב, תקבעי" עניתי לה.
גושלאמאשלו!
שבוע לאחר מכן , הגעתי לבדיקה.
לבד.
למה לעזאזל אני מתעקשת לעשות דברים כאלה לבד!?!
המחלקה הכי מדכאת בבית החולים.
בקצה המסדרון עמדה אישה, עם מטפחת על הראש
מתחת נצצה לה קרחת ...
היא הסתכלה עליי ,
בחנה אותי.
נשבעת שהיא ראתה על הפרצוף שלי שיש לי גוש!
העיניים שלה דיברו,
"אחותי, ברוכה הבאה , תחנה סופית."
יש לי את זה ביותר דרמטי??
נכנסתי במהירות לחדר ההמתנה
התיישבתי על כיסא ובהיתי בריצפה.
לא מתאים לי כל העסק הזה, חשבתי לעצמי.
הסרטן הזה בא לי לא טוב,
התחלתי להריץ בראש את כל הכובעים שיש לי בבית,
איזה מהם הולך עם קרחת...?
בינתיים קראו בשם שלי,
נכנסתי לחדר , היו שם שני רופאים ואחות אחת.
הם התחילו לדבר ביניהם, כאילו שאני בכלל לא שם.
האחות ביקשה ממני להוריד חלק תחתון,
והם ניהלו שיחה ביניהם...
"אתה מבין, אז הרכב הזה הוא הרבה יותר טוב!
השני סתם עשה בעיות, ממש ביאס אותי"
(זה מה שביאס אותך? אתה יודע מה מבאס? סרטן! זה מבאס!)
"כן, אני מבין אותך, זה גם סתם יקר"
(תרופות לסרטן! זה יקר! מאוד יקר!)
"אז אני מחליף, אין הרבה ברירות..."
(גם לחולי סרטן אין הרבה ברירות...)
רופא א' שאל אותי אם ארצה לשמוע מוזיקה מסויימת.
אמרתי לו שישים משהו שמח.
אז הוא שם חווה אלברשטיין .
פתאום נדלק מסך ענק ממול,
"הנה, פה תוכלי לראות מה שאנחנו רואים"
(למה נראה לך שאני מעוניינת לראות משהו!? אני לא סובלת מספיק?)
בעודי חושבת
הוא כבר נכנס פנימה
ועל המסך הופיע הכושלאמא שלי.
זהו.
שיא ההשפלה.
אני יכולה למות בשקט.
אני והגוש.
תוך כמה דקות הסתיימה הבדיקה.
נפרדתי לשלום מרופא א' ורופא ב', שהסתכל עליי במבט של "אני ממש מקווה בשבילך שאין לך סרטן"
ואני השבתי לו במבט כעוס שאמר "אני ממש מקווה בשבילך שיש לך תוכנית גיבויי לחיים."
"התשובות מגיעות תוך עשרה ימים עד שבועיים."
אמרה האחות.
תהרגי אותי וזהו.
שבועיים!?!?!?!? מה אני אמורה לעשות עד אז?
לכתוב צוואה!?
יצאתי מהמחלקה,
הדמעות עמדו לי בגרון.
הבטחתי לעצמי שלא אבכה....
אלוהים כנראה לקחה טריפ רע ,
והחליטה לחלק מחלות לעוברים והשבים.
סססעמק הסרטן הזה.
ברחתי לכיוון החניה
על הזין שלי הכל
אני והגוש הולכים הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
