רסיסי זכרון

"העובדים שאחראים על איסוף הזבל בשביתה,
בדרך כלל נקי ומסודר פה..."
מסביר לי האיש בתחנת הדלק.

באמת יש פה הרבה זבל,
בכל כמה קילומטרים יש ערימת שקיות
ובכל פעם, היא גדולה יותר מקודמתה.

"וזה לא מתקדם? בכל זאת... זה בטח לא נעים לכם ככה.." אני חוקרת
"אנחנו בסדר, אנחנו בעד העובדים,
סובלים עכשיו אבל אחר כך יהיה טוב לכולם."

זה הסיפור של קורפו,
היסטוריה שלמה של סולידריות,
אחדות ואחידות
אם זה הסתרת יהודים במלחמת העולם השנייה
או שמירה על המסורת היוונית גם בתקופת כיבוש איטלקי,
או מאבק לצד עובדי הניקיון,
לקורפו יש חוקים משלו.

האי המופלא הזה
טומן בחובו סודות ואגדות
שעוברות מדור לדור וגורמות לך להתאהב בו
כל פעם מחדש.

כאן אין חוקים
ואפשר לרכב על אופנוע בלי קסדה
ולעקוף בצורה המסוכנת ביותר
ולאכול צלעות כבש ב10 בבוקר
ולשתות אוזו אל תוך הלילה
ולשבור צלחות
ולרקוד, כאילו אף לא מסתכל
אבל כולם רואים...
ואף אחד לא שואל אותך מאיפה באת
ולאן אתה הולך
העיקר שאתה נמצא.

מספרים שזו התחנה האחרונה של אודיסאוס
לפני שחזר הביתה.
אני מבינה אותו, את אודיסאוס
משהו כאן גורם לך להתגעגע...

יום אחרון על האי,
אני נושמת את האויר והנוף
ומבטיחה לעצמי לחזור.


בשביל השקט
והיופי
והאנשים
והמאבק של עובדי הזבל 
והאגדות...

יאסו , קורפו
אפחריסטו (תודה).