רסיסי זכרון

טלפון מצלצל

- "שלום, אמא של אביה?"

+ "ככככןןןן"   אני מהססת...

- " מדברת מאיה, אמא של נוגה, זה בקשה ל..."

היא המשיכה לדבר, אבל אני כבר לא הקשבתי

משהו בי קפא.

בכל הרגעים המרגשים, הקשים, המשמחים, המורכבים

מכל אותן תחושות מעורבות ואושר גדול...

אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה.

בדמיוני, כבר הפלגתי רחוק אל טקס סיום התיכון

ואחריו סיום התואר הראשון

והשני

והדוקטורט

ומעל במת המכובדים במעמד קבלת פרס נובל

היא מחייכת אליי, ומודה לי על שנים של טיפול, דאגה ואהבה אינסופית.

וקהל גדול מריע לי ומשבח אותי על הצטיינות יתרה בגידול ילדה לתפארת.

ובאותם רגעים,

כל ההוויה שלי, כל מי שאני

כל מילה שאי פעם שימשה להגדרתי

אני האקטיביסטית, הפמניסטית, הסוציאליסטית

החדה, הלא מתפשרת, הלא מאפשרת, המאחרת, האחרת...

הכל מתגמד לכדי הגדרה אחת פשוטה

אני אמא של אביה.

אני

אמא

של

אביה

ואין יותר גדול וממלא מזה....

- "אז אני מצרפת אותך, ותעבירי 300 שקלים לאמא של נעמה..."

+ "אה.. אוקי..." אני משיבה

היא ניתקה את השיחה

והשאירה אותי המומה ונרגשת

ולא נותר לי אלא לתהות,

מי זאת לעזאזל אמא של נעמה ועל מה משלמים פאקינג 300 שקלים???