לא תמצאו אותי מאושרת מכפי שתמצאו אותי בקרב בני מיני.
לצערי הרב, קל מדי לאבד את הצפון כשאינך בקרב אנשים שמבינים אותך.
נתחיל איתו, כי עליו מרכזות רוב המחשבות שלי בימים אלו. שמו קצר, ובדיחה כבר נמצאת בין שנינו על השוני בין שמו לבין השם תמר. (השוני מועט, אך מפני ששמה של תמר ושמו שניהם בעלי שלוש אותיות בלבד, אין זה אומר הרבה.)
הדבר הראשון ששינה לי הוא החיוך שלו. אני לא יכולה להסביר למה אני מתכוונת יותר משאוכל להסביר את ההרגשה של אור שמש על עורי ביום קר, או תחושת המים הקרים שאני שותה בימים חמים. כשהוא מחייך, העולם מחייך.
הוא פשוט בן אדם טוב. יותר טוב ממני, זאת בוודאות. הוא צמחוני, וממחזר, והוא עושה את כל זה כי הוא לא אוהב לגרום לכאב. הוא לוקח את הכאב מילדותו (שאמנם לא השפיעה עליו באותה צורה כמוני אך כנראה, למרות שלא שאלתי לפרטים, היתה דומה) והוא חי איתה. הוא הגיע למסקנות שונות ממני. אני בחרתי לכעוס על העולם בעוד הוא בחר לשפר את העולם. (למרות שגם אני נשבעתי שלא לתת לאף אחד לסבול כמוני שוב, אני לא יודעת כיצד ולא מוכנה לוותר על הטובות שבחיי למען הפסקת סבל אחרים אלא אם כן אני הגורם הישיר.)
אכפת לו. לא רק מאנשים ומחיות, אכפת לו להצליח, והוא עובד קשה ומבין אחריות. הוא עושה מה שהוא צריך לעשות - אבל לא במחיר.
הוא לא רואה את עצמו כטוב ביותר. יש יותר מדי אנשים גאוותנים בעולם (מי כמוני יודעת), והוא לא אחד מהם. הוא לא בטוח בעצמו, אבל הוא לא הרסני, כמו זה שאהבתי בעצמה עזה כל כך שנה שעברה.
(והוא בינתיים כבר לא הוא. הוא צל של בן אדם ואני לא יודעת למה וזה קשה לי, כי אכפת לי ממנו בצורה שהוא לא מבין. שאני לא מבינה.)
ואני עוד לא אוהבת אותו, אבל המחשבה עליו גורמת לי לחמימות נעימה בתוך הלב. אני רק מקווה שהוא לא ישרוף אותי בטעות.
המשך יבוא.
גייל