הגשם ירד -

והמוזיקה עצרה -

והעולם רקד -

והיא בערה -

היא כאבה,

והיא נלחמה,

והיא יציבה -

אבל האדמה -

רטובה,

שבירה -

והאהבה

שבבשרה -

היא לא עצרה -

זקוקה להצלה -

היא לא גברה

על התקלה.

והיא בעצמה -

מהווה בעיה.

בעצם קיומה.

וההטעיה -

ההטעיה נבועה

בתווי פניה.

והיא חיה בבועה.

ובעיניה -

חייה.

העולם האיץ, והיה לי חם.

כל כך חם.

סוף סוף הוצאתי אותם מהחדר, והורדתי את כל שלוש החולצות ביחד, ואז החצאית, ואז הטייטס, ואז הגרביים, ואז החזייה. ידעתי שקר בחוץ אבל...

בינתיים, המשכתי לבעור.

כל כך כעסתי עליהם; עליו. העולם, כאילו מישהו לחץ על כפתור בשלט, נע מהר יותר, ופתאום, הוא נעצר.

כל מה שהיה- זה האש.

הדם זרם לקצוותי, מהר מהר, והוא שרף אותי, אבל לא נכוויתי.

והיה לי כל כך חם.

שכבתי מתחת לשמיכה, וגם זה רק מפחד שאם מישהו יכנס הוא יראה אותי ערומה. ובאמת מישהו נכנס, אבל לא היה לי אכפת. הוא דיבר אלי, אבל אני רק... בכיתי.

ובערתי באש הזאת.

היה לי כל כך חם.