אני אוהבת פופ וסרטי דיסני, ואני ילדותית ופתית, ואני לא תמיד בעלת הטעם הכי בוגר שיש. אבל לפעמים אני מרגישה שאני יותר בוגרת מכל אלה שמתעקשים על "מוזיקה טובה" ו"מוזיקה רעה" ואוסרים עלי לאהוב משהו כי הם לא אוהבים אותו.

וכשאני אוהבת משהו, אני אוהבת אותו עד הסוף, בלי תירוצים, בלי רתיעות. יש לי דעות ומותר לי לאהוב גם דברים "רעים".

תנו לי הגדרה למשהו רע. מה רע בלהקות בנים, אם נהנים להקשיב להם? מה רע באחת שיודעת, אם היא תוכנית משעשעת?

אז מה אם אני לא אוהבת להקות בנים אבל אוהבת סלינה גומז וטיילור סוויפט, ומה אם אני אוהבת תוכניות טלוויזיה לנוער ולא אוהבת שובר שורות או משחקי הכס? הטעם שלי הוא שלי, ובמילא הדברים שהכי אהובים עלי מכולם תמיד נחשבים איכשהו ל"טובים" - פראמור וביטלס ובאפי והארי פוטר.

כולכם ששופטים אותי על הטעם שלי - אתם באמת אף פעם לא מרשים לעצמכם להנות ממוזיקה שמנגנים במסיבות? אתם אף פעם לא מצאתם את עצמכם צופים בתוכנית לא "איכותית" ונהנים ממנה? ההבדל ביני לביניכם הוא שאני מודה בפומבי שהטעם שלי משתנה ובעל טווח רחב. גם הטעם שלכם משתנה. אף אחד לא אוהב את כל הדברים שהוא אהב לפני עשור, אף אחד בעוד עשור לא יאהב את כל הדברים שהוא אוהב עכשיו.

כשאני לא אוהבת משהו - אני פשוט לא מקשיבה/רואה/מדברת/חושבת על העניין. אני לא אוהבת את המוזיקה של ג'סטין ביבר (בלי קשר לאיזה סוג של בן אדם הוא) - אני לא מקשיבה למוזיקה שלו. אני לא אוהבת משחקי הכס - אני מחליפה ערוץ. זה לא כואב לאף אחד.

יש לי הרבה תכונות שליליות. צביעות היא לא אחת מהן, לטובה ולרעה.

Gail.

ביקרתי היום בבית האומנים בירושלים.

בתור תלמידת מגמת האומנות, לא ציפיתי להרבה: מעט שיעורים, הרבה עבודה, מרצים אורחים כל זמן מה. לימודי נגמרים מוקדם מתלמידים אחרים - אך אין לי זמנים ריקים בתוך המערכת, מלבד שעתיים בודדות ביום ראשון.

שבוע שעבר, חיים - מנהל המגמה - הודיע על אירוע מיוחד: לטובת כל התלמידים שלא מצאו את ביתם בירושלים לפני הגעתם לפנימייה זו - ולטובת תלמידים שכן אך לא מכירים כל סדק וחריץ בעיר הקודש - אנחנו ניסע למרכז העיר ונבקר בחנויות שונות שבהם אנו מקבלים הנחה כזאת ואחרת, ולאחר מכן נבקר בתערוכות שבבית האומנים.

לאחר ביקור בארטסט וחנות צילום שאת שמה אינני זוכרת - אני לא ידועה בתור בעלת זיכרון טוב במיוחד - אכלנו בפלאפל מעוז (אלו שהעזו לא לנסות את הפלאפל המעולה של מעוז עזבו אותנו לטובת פיצה האט) וכשנאספנו, הלכנו את המרחק הקצר מהמשביר החדש לצרכן (הישן) אל הארץ המובטחת.

היום היה מלא במזל. בדרכנו פנימה, לאחר עצירה קצרה בתערוכה טובה למדי של גיא ניסנהוז (שרק סיים את לימודי האומנות), נתקלנו באלברט סויסה, אוצר אחת התערוכות, וכשעלינו לקומה העליונה, נתקלנו באמנית שעליו הוא אחראי, לנה זידל.

תערוכת זאבי החוצות היתה מדהימה. נכנסתי וישר התאהבתי. לנה ואלברט עשו מעל למצופה ופינו מזמנם כדי לענות על השאלות שלנו, בין אם הנושא הוא התכניקה, הנושא, או מהי העבודה של האוצר. שאלתי, לדוגמא, היתה, מדוע פני האדם תמיד פונים אל הזאבים? אך לא אתן לכם את התשובה; לכו אל בית האומנים והביטו בתערוכה בעצמכם. העבודה של לנה מעוררת השראה, עם שילובה בין פחם לצבעי פנדה ורקע מוזהב.

כאשר אלברט ולנה נצטרכו לעזבנו - הם לא היו בתערוכה ללא סיבה, כמובן, אלא בכדי להדריך קבוצה - נדדנו אל התערוכה של אן ששון ולאחר מכן אל התערוכה של נעמי גפני, דיוקן עצמי. גם נעמי, אשר במזל ביקרה שם באותו זמן כמונו, הואילה בטובה לדבר על יצירותיה - אולם משום שבאתי לספר על תחושותי ולא שקרים, עלי להודות שהשתיים האחרונות לא הרשימו אותי יותר מדי...

סוף סוף עמדנו ללכת הביתה, מסופקים ושמחים (או לפחות, אני הרגשתי כך) כאשר לפנינו הופיע בוגר יאס"א שעומד להציג בעוד שבועיים, פחות או יותר, את עבודותיו גם הוא בבית האומנים.

סך הכל - היה זה יום טוב.

Gail.

נ.ב. למה כ"כ קר פתאום?