אני יודעת שבדרך כלל אנשים מרגישים בסוף שנה כאילו היא הסתיימה מהר מדי. הם לא הספיקו מספיק. השנה לא היתה מספקת והם לא זוכרים את הדברים שהם עשו.

אני חייבת לומר שזה מקרה אחד שאני דווקא כן מסכימה עם כולם.

השנה הזאת הסתיימה מהר מדי; לא הספקתי מספיק; ואני בהחלט לא מצליחה להיזכר בשום דבר חשוב שעשיתי. אני באמת מאוכזבת מהשנה הזאת.

השנה הזאת היתה נפלאה, באמת. הכרתי אנשים מדהימים ונעשיתי חברה קרובה של אנשים עוד יותר מדהימים.

אבל אני עדיין בחוץ.

כשחברות שלי הולכות לקניון, נוסעות לתל אביב או סתם באופן ספונטני נפגשות בפארק הן לא מתקשרות אלי; כשאני רוצה לדבר עם מישהו, אין לי עם מי לדבר. אין אף אחד שאני מרגישה מבין אותי. למיטב הבנתי, זה לא אמור להיות ככה.

את הזמן שלי אני מבלה בבית. אני אפילו לא יוצאת לחצר. את כל החופש הגדול ביליתי בתוך החדר שלי וחדר הטלוויזיה, מלבד השעות הספורות שביליתי עם אחותי או שיצאתי עם המשפחה שלי לארוחת בוקר בימי שישי. את סוכות וחנוכה ביליתי באופן דומה. אני מסמסת יותר, אבל אם אני קובעת עם מישהו הוא מבטל. אני מחלקת את הזמן שלי בין בית ספר לחדר שלי, ומדי פעם אני מבקרת את מאיה אחרי בית הספר.

אני לבד. אני מחייכת, צוחקת ויודעת הרבה יותר מאי פעם. אבל אני לבד. גם האהבה הראשונה שלי היא אכזבה... קיבלתי ביקורת, בכיתי, גיליתי שאני כועסת על העולם, הבנתי שאני לא מי שהייתי, ושיניתי את המבט שלי על העולם. פיתחתי סגנון, גם במוזיקה וגם בחיים, נהניתי, הופתעתי והשתדלתי להשאיר את הראש שלי פתוח. הגנתי על עצמי, ואף אחד עדיין לא הצליח לפרוץ את החומה. נשברתי ושברתי. פחדתי. אני פחדנית, למרות שאני לא פוחדת שמרוב הדברים... אני פוחדת מדברים שראוי לפחד מהם. נרתעת מדברים מגעילים, אבל לא פוחדת מהם.

אנשים חושבים שאני בטוחה בעצמי. זה נכון. אבל אני גם שבר כלי, שלפעמים... לפעמים בוכה בלילה. ולא תמיד אני יודעת למה.

אני הפסקתי להיות מישהי שאפשר להרוס בכוונה. אבל אולי בגלל זה אנשים יכולים להרוס אותי עכשו בלי להתכוון לזה בכלל...

יש לי כעס. יש לי כאב. ולפעמים אני שונאת את עצמי ואת כל מי שסביבי. אני לא יודעת אם אנשים חושבים שאני מעין סופר-אדם שכל-יכול וכל-יודע אבל אני לא. אני לא חכמה, להפך. ואני יותר מכל מלאה בכעס. אני לא חיה חיים נורמליים, ואני רוצה את זה יותר מכל. זה לא פייר שדווקא לי התנכלו. זה לא פייר...

והכי קל לכם לומר ש"החיים לא פיירים". אז שיהפכו להיות פיירים! זה לא צודק שיש כאלה שיש להם חיים מושלמים, והם רוצים עוד, ויש את אלה שרק מנסים להסתדר ואנשים כל כך רעים אליהם. זה לא אשמתי שהכל מסתבך לכם; לא אשמתי שהחיים שלכם לא מושלמים; הם לא צריכים להיות.

ואז אנשים מופתעים למה אני כל כך כועסת.

הדבר הכי חשוב שקרה השנה הוא שגיליתי שאני זקוקה לחברה. נואשות. ואנשים שאני מחבבת, הם אלה שמעדיפים להתעלם ממני. שמעדיפים למצוא חברוּת במקום אחר...

ושוב אני זאת שנפגעת.

השעה היתה אחת ורבע בבוקר.

הנחתי את הספר, סוגרת אותו בזהירות ומכניסה את הסימניה, על הכסא ליד המיטה. חשבתי על כמה הוא נאיבי, הגיבור, כל הזמן רץ להציל את חבריו... זה הפגם שלו. כל כך הרבה גיבורים הם כאלה...

חשבתי על הציפורניים שלי. גידלתי אותם לאחרונה. אבא שלי תהה איך הם לא מפריעים לי לנגן... הוא אמר שהוא לא ישלח אותי לשיעורי פסנתר, וחוץ מזה, אני בטח אגרום להם לפחד ממני... כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות...

זה לא מדויק, חשבתי. אני לא אוהבת שמתקנים אותי, שאומרים לי שאני טועה...

ושוב מחשבותי נדדו לפגמים... מה הפגם שלי?

אני גאה מדי, הבנתי. אני גאוותנית. אני גאה במי שאני... אבל גם גאה מכדי להודות בפגמים שבי. לפחות, לפחות מול אנשים... אנשים שזה משנה אצלם... מקומות שזה משנה בם...

אבל מה זה עוזר לי? חשבתי. מה זה עוזר לי שאני יודעת את זה?

השעה היתה אחת ורבע בבוקר.

התהפכתי, והתהפכתי שוב. חשבתי שראיתי הבזק של אור- ברק- אבל זה היה שום דבר. ולאט לאט, מלאה במחשבות, נרדמתי...

פוסט מקביל בבלוג השני

מקווה שהיה לכם חנוכה משמח- שלי היה מאוד מהנה-

אביגיל