כשעושים פסיכומטרי עושים אותו לבד.
שאר החברים בצבא, בפרו, בתאילנד וחלק סתם עובדים בשביל להצטרף לחבר'ה בפרו ותאילנד..
וכשהחיים של כולם רצים קדימה שלך נתקעים במקום, נחסמים בעשרות שאלות של אנאלוגיות ובעיות אלגבריות.
וזה קצת מתסכל, להבין פתאום שאין על מה לדבר עם החברים שלך, כי אתה כל היום קבור בלימודים.
אבל אז יש ניצוץ קטן כזה, שנותן מעין זריקת מוטיבציה משוגעת כזאת.
הוא מגיע ברגע שמרגישים איך הבדידות עוד שניה דופק לי ביס בלב, חברים שלי מזכירים לי כמה הם פה בשבילי.
וזאת הרגשה נעימה כזאת, לדעת שיש מי שיחבר את החלקים אם פתאום אתחיל להישבר.
- - -
נסעתי היום לת"א, בשביל לראות אותו.
קל לי להיות מאושרת לידו, והפסיכומטרי הזה פשוט עניין מדכא, אז הבנתי שהגיע הזמן לאזן.
הוא עצר לידי עם האופנוע שלו, שהעיף לי את כל השמלה, ואחרי שהוריד את הקסדה הוא פשוט בהה בי כמה שניות וחייך.
"יפה לך חופש" הוא אמר.
אמרתי לו שיש ספר שאני חייבת להביא לו, אבל שכחתי אותו בבית.
"מה הסיפור של הספר הזה? שמעתי עליו מהרבה אנשים"
"זה ספר על העולם ועל הייעוד שלנו בו ועל היעוד של הלב שלנו. זה קצת מוזר, אבל זה באמת אחלה ספר".
כשסיימנו הוא ליווה אותי הביתה.
"אני אוהבת אותך"
"גם אני, ואת גם חייבת לי ספר"
זה די מגוחך, לחשוב איך שלוש מילים מפה של בנאדם אחד יכולות ליצור כזו כמות של אור.
גם כששנינו יודעים
שלא התכוונו לזה באותו אופן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
