לקח לי זמן להתחיל להתאושש מהצלקות שהשארת לי, ואני לא יודעת מתי הם יחלימו לגמרי, אבל זה בסדר, כי אני מרגישה יותר טוב עכשיו.
אני בטחתי בך ונתתי לך את האמון שלי. סיפרתי לך הכל. היית כמו אח גדול, כמו מנטור בשבילי, החבר הכי טוב שלי. המילים שהוא אמר לי מרגישות כמו סכינים כל פעם שאני חושבת עליהן, כל פעם שקראתי מחדש את ההודעות הנבזיות שהוא רשם לי. מחקתי את כל השיחות, כי זה לא מגיע לי לקרוא את הדברים האלה שוב ושוב ולהפגע כל פעם מחדש.
עברו מאז חודשיים וקצת, ובקושי דיברנו. אחרי שרבנו לא יכלתי לגעת בעצמי למשך כמה שבועות מרוב שנגעלתי מעצמי. הדברים שאמרת חלחלו כל כך עמוק והיה לי כל כך קשה להשתחרר מזה. באיזשהו שלב הבנתי שאני סתם מייסרת את עצמי, שאתה לא שווה את זה ושאני לא צריכה לתת לעצמי להרגיש רע בגלל אנשים כמוך.
וכמה שאהבתי וכמה שאני אוהבת וכמה שסמכתי והערכתי.
כבר לא כמו פעם